פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "פתאום דפיקה בדלת" של אתגר קרת - ביקורת

      לאחר שהחקיינים התאדו מהשטח, חוזר אתגר קרת להנחית זבנגים תמציתיים ב"פתאום דפיקה בדלת". זה אמנם לא חף מבעיות, אבל בוודאי יספק את המעריצים

      הגיוני, אפילו כמעט מתבקש, לקרוא לאתגר קרת "טרנטינו הישראלי". גדי טאוב היה, פחות או יותר, הראשון שמתח את הקו בספרו "המרד השפוף", כשציטט ביקורת אוהדת של קרת על "ספרות זולה", אבל מאז שיצא קובץ המאמרים הזה עברו 13 שנה ולא מעט השתנה. התקופה שחלפה העלתה את קרת מדרגת מעריץ למודל של ממש. מעבר להקבלה העובדתית (שניהם פרצו ב-1994 עם יצירתם השנייה, שהזניקה גם את הראשונה ודחפה אותם קדימה), בולט אלמנט אחד: הציפייה והמחשבה שבקרוב נקבל משהו גדול מהחיים, אפילו גדול יותר משהכרנו.

      לאחר ההצלחות הראשונות ניסו גם טרנטינו וגם קרת להמציא את עצמם מחדש. לפעמים זה הצליח ("קיל ביל"), לפעמים זה היה אובר-רייטד ("ג'קי בראון" ו"הקייטנה של קנלר") ולא אחת הורגש השובע, כמו ב"חסין מוות" גדוש הנרקיסיזם וב"אניהו", שבו בלט בעיקר חוסר החשק. וחשק, לפחות במקרה של קרת, הוא מילת מפתח. מאז "אניהו" חלפו שמונה שנים שבמהלכן הוא נעלם מקדמת הבמה, כנראה משום שפשוט לא היה לו את זה נכון לאותה נקודת זמן. כן, הוא עשה סרטים, לימד, פיתח ועזר להתפתח, אבל כל אלה באו על חשבון המקום שלו בלב הקונצנזוס. קרת הפסיק להיות אמן הסיפורים הקצרים, ואת מקומו ניסו לתפוס כל מיני אתגר קרת וונאביס שריטשו את אמנות הסיפור הקצר עד עפר ודעכו לאיטם. גם הוא ראה את זה, ואולי פשוט נמאס לו מכל אותם חקיינים. לאחר שהתפוגגותם הושלמה והשטח שוב היה נקי, קרת קיבל רעב מחודש. אז הוא הוציא עכשיו את "פתאום דפיקה בדלת".

      הסיפור הראשון, הנושא את שם הספר, מעיד על כך שההשערה על רוויה עצמית וחוסר חשק היא יותר מסתם ניחוש מושכל. כך זה מתחיל: "'ספר לי סיפור', מצווה האיש המזוקן שיושב אצלי על הספה בסלון. המצב, אני מודה, לא ממש נעים לי. הרי אני כותב סיפורים, לא מספר אותם. וגם את זה אני לא עושה לפי הזמנה". אחרי האיש המזוקן מגיעים גם איש הסקרים ושליח הפיצה ודורשים סיפור. את מי מייצגות אותן דמויות הצמאות לפרי מקלדתו של קרת - את הקוראים האדוקים? את ברנז'ת הספרות? את הוצאות הספרים? מי יודע, אבל זה גם לא ממש משנה, את כולם מעניין החלק שלהם. כמו שאומר שליח הפיצה: "רוצה דפיקה בדלת? שתהיה דפיקה בדלת. רק שיבוא לנו כבר סיפור".

      תיקים באפלה

      ואכן, באו לנו סיפורים. לא אחד - 38. עם צאת הספר התראיין קרת ל-"7 לילות" ואמר שהכתיבה שלו היום לא דומה לזו של אז, ש"זה משהו אחר". אולי, אבל גם אם זה משהו אחר, במובן אחד אנחנו מקבלים את קרת של תחילת שנות ה-90 – משוחרר מהצורך לרצות, לשבור שיאים ולעבור את הרף הגבוה שהציב. השנים שחלפו, הקדמה הטכנולוגית שהביאה עימה רעיונות חדשים והכמיהה המתחדשת עשו עמו חסד. ב"פתאום דפיקה בדלת" מורגש צורך אמיתי וכן בעשייה. זו בשורה מצוינת בשבילו, ולא פחות חשוב, בשבילנו.

      בראיון שהעניק לוואלה! תרבות טען טאוב, המלווה את דרכו של קרת מתחילתה, כי היצירה החדשה שלו אפלה יותר. הוא הסביר: "הספר הזה פותח דברים שאתגר לא עסק בהם. הסיפורים נשארים באוויר ונוגעים במקום שמערער אותך ושומט את הקרקע מתחת לדמויות". זה נכון חלקית, כי קרת תמיד היה סוריאליסטי, אפל וחודרני, כך שבהצגת האספקט הזה אין חידוש ממשי. אבל בתמונה הגדולה קשה להתווכח עם טאוב. "פתאום דפיקה בדלת" הוא אכן ספר מטריד, שצולל למעמקים שגם קרת הצעיר לא ממש הצליח להגיע אליהם.

      התגעגעתי אז באתי

      אין עוד אף סופר ישראלי, אולי גם לא קרת של פעם, שמסוגל להנחית על הקורא זבנג כל כך חסר רחמים במשפט אחד. הסיפור "צוות" מתחיל ב"הבן שלי רוצה שאני אהרוג אותה", והפתיחה של "בזמן האחרון דווקא עומד לי" (עמוד 44) בכלל מחדירה מועקה כבדה: "כשרונאל התעורר אל שמש יום שלישי קסומה ומצא את כלב הטרייר האהוב שלו, שחירא, בין רגליו, מלקק את זקפת הבוקר שלו, חלפה במוחו הקהה והיחסית פנוי מחשבה אחת בודדה, חדה כתער: האם זה מיני?"

      ליקוק ביצים פיזי ומטאפורי חוזר אצל קרת לא מעט. הוא משתמש באוננות בוטה גם כאמצעי להלקאה עצמית ("כתיבה יוצרת", עמוד 64): "המדריך בסדנה פירסם רומן וקובץ סיפורים קצרים. שניהם לא ממש הצליחו, אבל קיבלו כמה ביקורות טובות... על הכריכה האחורית היה כתוב שהסופר הזה היה מורה דרך והסתובב הרבה בעולם. הייתה שם גם תמונה קטנה שלו בשחור לבן. בתמונה הוא חייך חיוך יהיר כזה, של טווס, של אחד שמרגיש בר מזל שהוא נולד הוא". קרת, אתם כבר יודעים, הוא סוג של שגריר שמסתובב המון בעולם עם פרצוף זחוח. השאלה היחידה היא אם הוא עדיין מרגיש בר מזל שהוא נולד הוא. לפי הסיפור הזה התשובה אולי חיובית, מה שלא היה מובן מאליו במרוצת 16 השנה האחרונות.

      נראה שלפחות חלק מתחושת ההצלחה חזר לקרת. ושלא תבינו לא נכון, "פתאום דפיקה בדלת" אינו חף מבעיות. הסופים שלו לא תמיד מובנים, ותעזבו אותנו ממילים גבוהות כמו "פוסט-מודרניזם" - אנחנו רוצים פואנטה או לפחות משהו שיהיה קל לסגור אתו סיפור. אבל אי אפשר להתעלם ממוטיב בולט אחד - "פתאום דפיקה בדלת" הוא ספר שעל כולו חתום אתגר קרת הישן, הלהוט והגנרי. המעריצים השרופים יכולים לשכוח עשור שבע וכושל ופשוט להתמסר.

      אתגר קרת, "פתאום דפיקה בדלת", 179 עמ' / זמורה ביתן