מספיק מבט אחד בעטיפה הכל כך יפה של "העולם המופלא", אלבומה החדש של רוקפור, כדי לשמוח שהלהקה הזו עדיין איתנו. היצירה שעיצבה תמי שטייר היא מסוג הדברים שמעורר קלישאות בנוסח "מזל שעדיין מייצרים דיסקים": מלאת צבע, מקוריות, תעוזה וכמובן פסיכדליה, אותו שם תואר שמזוהה עם רוקפור מאז הוקמה אי שם בתחילת שנות ה-90.
אם מוזיקה במאה ה-21 היא לא רק תבשיל מתוחכם של מילים ולחן אלא עסקת חבילה שכוללת בתוכה חוויית שימוש שלעתים היא חוץ מוזיקלית, העטיפה של "העולם המופלא" הוא כמו שטיח אדום שלא משנה מה מחכה בסופו - המאזין כבר מרגיש שמישהו עומד לטפל בו ולעשות זאת היטב.
ואכן, כמו העטיפה שלו, "העולם המופלא" הוא אלבום שכולו חוויית חושים רב-גונית שניכר עליה שנוצרה מתוך תחושת סקרנות כמעט ילדותית של חבריה, שיש להזכיר שהוותק שלהם בתעשיית המוזיקה מגיע כמעט ל-20 שנים. למעשה, יש ב"העולם המופלא" סיכום מרתק של דרכה המוזיקלית של רוקפור, מהפסיכדליה הנאיבית והמיושנת - במובן הטוב של המונח - של "סרט זר", דרך שיאי רגש אפיים כמו "אין לך אלוהים" (השיר הטוב באלבום), ועד מחשבות פופ למתקדמים, שמתכתבות בזמן אמת עם האלבום השני והסביר למדי של MGMT, כמו "7 דקות".
ב"העולם המופלא" רוקפור נמצאת בסוף תהליך שהחל באלבומה הקודם, "Memories of The Never Happened" מלפני שלוש שנים. אז, בפורמט הטריו ובשפה האנגלית, רוקפור השתמשה בהשפעות של הרכבי פופ-פסיכדלי מודרני כמו אוף מונטריאול, אבל נשמעה בוסרית ובעיקר תקועה בשאלות הקשות שנותרו ביום שאחרי שהיה ברור שהקריירה הבינלאומית של ההרכב נמצאת בדרך לסיום. כעת, הרבה בזכות הורדת הנטל הבינלאומי, רוקפור היא סופר גרופ של מוזיקאים-מפיקים שהבעיה היחידה שלהם היא יותר מדי רעיונות, עד כדי עומס.
אבל הדבר החשוב באמת ב"העולם המופלא" הוא החזרה המבורכת של רוקפור לכתיבת שירים בעברית, 15 שנים אחרי "האיש שראה הכל". הטקסטים של "העולם המופלא", גם אם לא כולם שירה מודרנית, מוכיחים סופית עד כמה רוקפור באנגלית - על אף שירים מוצלחים כמו "Oranges" או "Goes Around" - היא אולי להקה מקצוענית אבל לא מרגשת ואף די סתמית.
לא סתם בחרה הלהקה לסיים את האלבום בשורות "יש הרגשה של חורף ישראלי/אוויר פשוט ולא הכי נקי/בצליל עבה ממש לא מנסה/להיות קולו של מישהו אחר". החורף הישראלי שמעל רוקפור הוא האווירה שבתוכה ההרכב החשוב הזה חייב להמשיך ולנסות לרדוף אחרי הצליל המקורי והמושלם בקולם שלהם, הישראלי, ולא בקולו של מישהו אחר.
אל תפספס
חיש גד
בניגוד לרוקפור, העברית היא כלי הנשק המרכזי של שלום גד, לצד קולו הגבוה והחד פעמי והכישרון המלודי שלו. אלה הפכו את אלבומי הסולו (לצד השירים האדירים ששר במסגרת להקת פונץ', בה היה חבר בעבר) לגרסה מרתקת של רוק שרגליו בסצנת האינדי הבריטית של שנות ה-80 אבל ראשו וליבו בישראל של הכאן ועכשיו.
אותה עברית מככבת ב"קוץ ברוח", אלבום הסולו החמישי של גד, שהוא גם מועמד בכיר להיות גם הטוב ביותר שלו, לצד "תנועות מטאטא מהירות" מ-1999 ואלבום הסולו הראשון, "סוף המדבר", שהפך לקאלט של ממש בקרב אלו שהמוזיקה הישראלית היא הצ'ייסר שהופך להם את הלב. בניגוד ל"אהבה", אלבום הסולו הקודם שלו, גד - יחד עם להקתו הקבועה, היהלומים - נשמע משוחרר אבל לא רפוי, בטוח בעצמו אבל לא מוותר על הספקנות.
בזכות הטקסטים והנגינה של אלי שאולי, הגיטריסט שאף פעם לא טועה, 13 השירים שב"קוץ ברוח" הם הנס שהמוזיקה הישראלית יכולה להיות בתוך אוקיינוס המוזיקה המצוינת שנעשית בעולם, אם רק תשמור על רוח עצמאית ואמת פנימית יוקדת. בעצם, רוח עצמאית ואמת פנימית הם מושגים שקשה להגדיר במילים מעבר לתמונתו של שלום גד עצמו.
"אני רק קוץ ברוח/הולך ונעלם/וכמו שזה מסתמן עכשיו/אני אמות בסתיו", שר גד בנעימות אופיינית שלא מצביעה על הלך רוח מורבידי אלא להיפך. שכן, בסך הכל מדובר באלבום כמעט מיינסטרימי בפשטות שלו, פשטות שזלגה מתוך המוזיקה גם אל דרך השיווק שלו: "קוץ ברוח" נמכר במחיר מינימום של 20 שקלים בעמוד שפתח גד באתר Bandcamp. זאת לאחר שהאלבום ניתן בכלל להורדה בחינם במשך שבועיים.
שלום גד תמיד היה אמן נגיש, אבל ב"קוץ ברוח" וגם מסביב לו, הוא נשמע שלם מתמיד עם מעמדו ודרכו, בדיוק כמו רוקפור. בשיר היפה באלבום, "אני אלך איתך", גד שר "אני אלך איתך/כשהחדר יעלה באש עוד פעם והעורבים יהיו מעליך" ומזכיר שני דברים: האחד, הוא שבמוזיקה הישראלית יש יותר מדי שירי אהבה ופחות מדי שירי חברות והשני הוא שכשהחדר שלכם עולה באש, העברית של שלום גד תמיד נמצאת שם ואם מוזיקה היא האמנות היחידה שמדברת במקום שבו הפה נסתם, ההבטחה של גד ללכת איתנו באש ובמים היא משהו לחיות בשבילו.