אבי וקוסטלו: האמת מאחורי הביטול של אלביס קוסטלו

הכל התחיל כשאחיה של אשתי התקשר לפני כמה חודשים ואמר שאלביס קוסטלו מגיע לישראל. "אלביס מי?" שאלתי אותו, בעודי מעדכן בפייסבוק את הבשורה. "מה זאת אומרת, מי?" הוא הרים את הקול בפליאה. "הרי עליתם לחופה עם השיר שלו". "איזה?". "נו, 'I Want You', אתה לא זוכר?". "אה. לא ידעתי שזה שיר של אלביס". "לא אלביס אלביס, אלביס קוסטלו".

"טוב, טוב", עניתי לו. "מה אתה רוצה?". "לא יודע, חשבתי שתשמח. אולי כדאי שתקנה כרטיסים. זה בקיסריה, היא בטח תשמח". "רעיון טוב", אמרתי לו, מקלל את הרגע שנקשרתי בקשרי משפחה עם הנודניק הזה, "העיקר שאחותך תשמח".

עדכנתי בפייסבוק שיהיה אפשר למצוא אותי ב-30 ביוני בקיסריה, התקשרתי להדרן, קניתי שני כרטיסים ונפרדתי מאלף שקל בשלושה תשלומים. אחרי חמש דקות היא התקשרה. "מה זאת אומרת – 30 ביוני בקיסריה?". "הי מאמי, כן, קניתי לנו כרטיסים להופעה של אלביס קוסטלו". "מי זה אלביס קוסטלו?". "נו, באמת, אני מתפלא עלייך. עלינו עם השיר שלו לחופה". "וואי!" היא צווחה, "אני מתה על השיר הזה!" "את שמחה?" "ברור! אתה כזה מאמי, אני מתה עליך!".

ניתקתי את הטלפון ונכנסתי ליוטיוב לשמוע את השיר. הוא התחיל להתנגן ואני התחלתי לחשב כמה כל הסיפור הזה יעלה לי עם בייביסיטר, דלק ואוכל. איך שהגעתי לאלפייה השנייה, הוא התחיל לשיר ואני, בפעם הראשונה, התחלתי להקשיב למילים.

מה עבר למטומטמת הזו בראש כשהיא החליטה שדווקא עם השיר הזה ניכנס לחופה? הוא מפשיט אותה, היא מפשיטה אותו, הוא מחזיק אותה, היא צורחת את שמו... ואני? שר "I Want You" כל הדרך לפקק לקיסריה.

בונו התקשר אתמול. בהתחלה התפלאתי. בפעם האחרונה שהזבל הזה התקשר זה היה כדי לנסות להסביר לי באיזה תירוץ עלוב למה אין לי מקום בליין אפ של לייב 8. וזה אחרי שהוא זה שבכלל הזמין אותי להופיע. אמרתי לו אז שאין לי כוח אליו יותר ושזו הפעם האחרונה שהוא מתקשר אליי.

"אני יודע שביקשת שלא אתקשר שוב, ואני מבין אותך, אבל קרה משהו ממש חשוב," הוא פתח בדרכו הרגילה. "הישראלים לא נתנו לנועם חומסקי להיכנס לפלסטיין הכבושה כדי לתת שם הרצאה". "נו, אז? איך זה קשור אליי", עניתי לו והתיישבתי מיד על המחשב כדי לעדכן בטוויטר שזו בושה וחרפה. "אתה יודע שפעם כיניתי אותו 'האלביס של האקדמיה'?" "את מי?". "את חומסקי". התחלתי להסמיק. זה אומר שאני הנועם חומסקי של הרוקנרול?, שאלתי את עצמי ומיד נזכרת שהאירי המזדיין הזה בטח מתכוון לפרסלי, לא לקוסטלו.

"נו?" שאלתי אותו, מנסה להסוות את המבוכה. "אז חשבתי על זה שאנחנו חייבים ללמד אותם לקח. אתם לא נותנים לאלביס אחד להיכנס לטרטוריז, אלביס אחר לא ייכנס לסיזאריה". שתקתי כמה רגעים. מסתבר שהנודניק הזה לא כל כך מטומטם. "אני מבין, אתה רוצה שאני אבטל את ההופעות שלי בישראל?". "לא סתם לבטל. לא להתנצל ולהגיד לוח זמנים צפוף, עייפות, ענן אפר איסלנדי. להגיד – בלי להתנצל – סיבות פוליטיות. להגיד – בלי להתנצל – שעד שלא יהיו לאחינו הפלסטינים זכויות אדם, לכם לא יהיה 'I Want You' בלייב".

שתקתי עוד כמה רגעים ואז אמרתי לו שאחשוב על זה וניתקתי. לא רציתי שהוא יחשוב שאני עוד איזו רכיכה שהוא יכול ככה לשכנע בשתי דקות כמו כל האל גור והביל גייטס האלה.

אבל ככל שחשבתי על זה יותר, אמרתי לעצמי שיש משהו בדבריו. מה הם חושבים הישראלים האלה – שהם יגידו לאלביס של האקדמיה "We Don’t Want You" והאלביס של הרוקנרול ישתוק? חשבתי וחשבתי. שאלתי את עצמי אם לא אצא אידיוט – מה פתאום אני נזכר עכשיו אחרי שגם אני וגם דיאן הסכמנו להופיע בחור הזה? אחרי שכבר בלבלתי את השכל לכל העיתונאים הצבועים שלהם?

אבל ככל שחשבתי על זה יותר, כך עלתה בראשי יותר ויותר בבהירות התמונה הזו של הקהל בהייד פארק, ודמיינתי איך מאות אלפים מכל העולם מצטרפים אליהם במסכי הווידיאו ושרים איתי "I Want You". אין, החלטתי שאני חייב את זה לעצמי. לא הודעתי לסוכן, פשוט נכנסתי לאתר שלי וכתבתי שאני לא מגיע. מסיבות פוליטיות, כמו שבונו אמר. עכשיו נראה את הסיינט פטריק המצ'וקמק הזה מבטל אותי בלייב 8 הבא.

הבן זונה ביטל. האלביס קוסט-אמא-שלו הזה ביטל. לא מספיק שמשרד הכרטיסים שם אותי בהמתנה חצי שעה כשקניתי את הכרטיסים שלו, עכשיו אני אצטרך לטגן את האוזן שעתיים כדי לקבל את הכסף בחזרה. לא מספיק שהורדתי את כל השירים של האפס המאנפף הזה, עכשיו אני אפילו אוהב כמה וכבר נכנסתי לגרוב של ההופעה ("Everyday I Write a Book" שיר מדהים, אגב). ועוד בכלל לא הגענו לריב שהיה לי עם אשתי על כל הסיפור הזה של השיר לחופה.

"תגידי, מה נסגר איתך?" אמרתי לה כשהגעתי הביתה באותו ערב והיא כולה חיבוקים ונשיקות ומאמי ומתה עליך. "איך יכולת לתת לי לעלות לחופה עם השיר הזה? ועוד מול 300 וכמה משפחה וחברים? בטח כולם צוחקים עליי עד היום". "מה יש? זה שיר מקסים, למה שמישהו יצחק עליך?", היא אמרה, עדיין חושבת שאני צוחק איתה. "מה מקסים מה? הקשבת פעם למילים? הוא, יעני אני, רוצה אותה, והיא, יעני את, מזדיינת עם מישהו אחר". "מי מקשיב למילים? זה השיר הכי רומנטי שיש". "מי מקשיב למילים, עאלק".

מפה לשם, בסוף היא ביקשה סליחה, המטומטמת הקטנה, והשלמנו. ועכשיו, אחרי שכבר שנינו דמיינו איך אנחנו דופקים את הנשיקה של החיים כשהוא מתחיל את "I Want You" ולא מפסיקים עד סוף השיר כדי שיידע מי כאן הגבר, החלאה הבריטית הזו מבטל. ולא כי לא בא לו, או כי הוא עייף, או כי הר הגעש האיסלנדי עשה לו בלגן עם הטיסות, אלא מסיבות פוליטיות. לא פחות ולא יותר. כמה זמן בזבזתי על ההופעה הזו, גיהינום עברתי בשבילה, והוא מביא לי את הפלסטינים. מה שייך הפלסטינים לכל הסיפור הזה?

אז נכון, כל העניין של השלום ושל הפלסטינים זה דבר חשוב, אבל מה זה שייך מה? מה זה שייך ל-"I Want You" בלייב בקיסריה? הוא חושב שלי השלום לא חשוב? שלא אכפת לי מזכויות אדם? הרי אפילו הצטרפתי לכבוד ההופעה לאיזו קבוצה בפייסבוק שהכריזה על הפקק בדרך לקיסריה כפקק הזדהות עם סבלם של הפלסטינים במחסומים. ועכשיו, מה קרה? הדביל הזה פשוט ירה לעצמו ברגל, כי בגללו – רק בגללו – פקק ההזדהות הזה גם כן התבטל. אין, לא צריך מוזיקאים בעולם. עדיף כבר לעלות לחופה בשקט.