פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הלילה לאנגן לאן

      כמו כל חבר טוב, גם מארק לאנגן התגלה בהופעתו כמספיק אמין כדי שאפשר יהיה לצלוח עמו ערב בינוני בתחושה שלא הכל אבוד

      מארק לאנגן הוא מסוג האנשים שאתה לא יודע מה אתה רוצה לקחת מהם יותר – את הקול הסדוק והחרוך, שהפך למיתולוגיה בפני עצמו, או את הכריזמה, שמאפשרת לו להשיג כל בחור ובוודאי כל בחורה בחדר עוד לפני שבכלל פתח את הפה. גם בלי להיכנס לעובי הקורה של שיריו, שברוך ה' לא חסר להם עומק, לאנגן הוא כוכב אולד-סקול: יש בו קשיחות מקסימלית וגם משיכה לכוח (הוא תופס את הסטנד של המיקרופון באגרסיביות שמזכירה חניקה ביד אחת), שנמסה כמובן לתוך כמיהות ה-"Baby Baby" של שיריו.

      הפורמט האקוסטי לגמרי שעמו הופיע לאנגן אמש (חמישי) במועדון הזאפה בתל אביב הדגיש את הניגודיות בין הקושי והרוך במוזיקה שלו. הפורמט הזה גם הציג את לאנגן באופן מקסים עוד יותר מאשר בפעמיים הקודמות שבהן ביקר בישראל, פעם כאורחם של גרג דולי וה-Twilight Singers ופעם כשותף של דולי לצמד הגאטר טווינז.

      הפעם, זכה הקהל לשמוע סוף סוף את לאנגן ואת רפרטואר הסולו העצום שלו. הרפרטואר הזה כולל שירים מקוריים וקאברים, שהופכים לשירים שהם שלו עצמו בחסות קולו החד-פעמי, שהדרך היחידה לתאר כמה הוא אפקטיבי היא להשוותו לקטלניות של טנקים ופצצות. לאנגן הדגיש בעצמו את חשיבות הפרפורמנס שלו בפורמט הזה כשבחר לא לנגן כלל (על אף שהוא גיטריסט בחסד) אלא להיות זמר נטו, בליווי האקוסטית המדויקת של דייב רוסר.

      מארק לאנגן בהופעה בישראל (אורי לנץ)
      זמר נטו. לאנגן

      הפורמט הזה הביא איתו ביצועים נפלאים, ובהם ל-"Shiloh Town" העצום, במקור של טים הרדין (מאלבום הקאברים "I'll Take Care of You"), וגם הפתעות כמו ביצועים לשירים של הסקרימינג טריז, הלהקה שלאנגן היה סולנה, ובהם "Traveler". אבל למרות כל זה, היה קשה לצפות בלאנגן וברוסר במשך קצת יותר משעה בעמידה כשהם סטטיים, ללא שינוי תאורה, וכשרק הקול של לאנגן ממשיך לחפור בבוץ של החיים.

      היה מרתק בהרבה, למשל, לראות את לאנגן מתמרן עם להקה חשמלית את קולו למקצבים החשמליים המעולים שיצר במהלך הקריירה שלו, מאותם סקרימינג טריז ועד אלבומים כמו "Bubblegum" והשירים שלהם היה שותף עם Queens of The Stone Age. למעשה, השיר שבו החיסרון האקוסטי בלט יותר מכל היה השיר המסיים, "Hanging Tree" של קווינז, שאיבד בעיבוד של רוסר ולאנגן את הקיצוניות הפסיכדלית-הזייתית שיש למקור. נוסף על כך, לאנגן בחר בסט ליסט קשוח יחסית מהרפרטואר שלו, בלי באנקרים כמו "Kingdom of Rain", שלא לדבר על קלאסיקות גראנג' כמו "Nearly Lost You".

      מארק לאנגן בהופעה בישראל (אורי לנץ)
      בפעם הבאה - עם להקה

      אך למרות חסרונות הפורמט והסט, לאנגן הוא עדיין אחד מכותבי השירים הטובים ביותר שיצאו מארצות הברית ב-25 השנה האחרונות. לאנגן הוא אדם שכל הגייה שלו משמעותית, וזאת בזכות יכולות הגשה וביצוע שהן תוצאה של זיון מטאפורי בין הביוב האמנותי שבו מתפלש טום ווייטס לחוכמת הרחוב של ג'וני קאש.

      כשלאנגן פתח את ההופעה עם "When Your'e Number Isn't Up" מ"באבלגם", הקהל הופנט בשניות לתוך עולם של גברים אבודים ונשים אכזריות, מוזיקאים מיוסרים ושירים שכל מה שיש בהם זה תקווה קלושה למחר טוב יותר.

      הסוד של לאנגן, מעבר לקול ולכריזמה, הוא אמינות מוחלטת – בדיוק התכונה שצריך למצוא בחבר הכי טוב שלכם כדי שגם אם תעברו איתו ערב בינוני, עדיין תצאו ממנו בתחושה שלא הכל אבוד בחיים הללו.