ים של אהבה

"Sea of Cowards" הוא האלבום השני תוך שנה של The Dead Weather, שהגיע הזמן להפסיק לקרוא לו "הרכב הצד של ג'ק ווייט עד שמג ווייט תחזור לעצמה והווייט סטרייפס ישובו לתת בראש" ופשוט להגיד תודה שלאחד האנשים הכי עסוקים ברוקנרול יש אנרגיה גם לנהל את העולם וגם לתופף בלהקה מצוינת.

ומה באלבום? 35 דקות של רוקנרול מלוכלך, נוטף בסים שמנים וגיטרות חדות, שילוב הקולות הלא ייאמן בהתאמתו בין ג'ק ווייט לאליסון מוסהרט, הסולנית של The Kills המעולים (שקיבלו יופי של חשיפה בזכות Dead Weather) ושורות נוסח "נענעי את הירכיים שלך כמו ספינות טילים" - כלומר סקס, סמים ורוקנרול.

בניגוד לאווירת השמח שמשרה ה-Dead Weather בזכות היצמדות לעקרונות הבסיסיים ביותר של הרוקנרול והבלוז, כל מה שמסביב ל-Dead Weather מתנהל במעין קרב זקנה לא ברור. שם האלבום ("ים של פחדנים") כפי שציטט את ווייט הסאן הבריטי, הוא התרסה נגד אנשים המשתמשים באנונימיות שיש באינטרנט כדי לבקר ולתקוף אך משתפנים מלהיחשף. כלומר טוקבקיסטים, ציבור שווייט נלחם נגדו ולא בפעם הראשונה – עוד מימי "Seven Nation Army", שעוד לפני שהפך להמנון כדורגל מרגש, היה לשיר מחאה נוקב על רכלנים באשר הם.

בראיון שהעניק ווייט ל-NME אודות הנושא המייאש של "מצב המוזיקה", הוא התגלה כטרחן גדול עוד יותר וטרח לצאת נגד השתלטות המוזיקה החינמית ברשת על כל מודל עסקי אפשרי בתעשיית המוזיקה. כל זה, כמובן, היה מפגן של צביעות לא ברורה – הרי היכן היה ג'ק ווייט היום לולא האינטרנט? מאידך, רבאק, לאיש יש יכולת לשחק עם שלושה אקורדים וציוד אנלוגי כאילו מדובר בהעשרת אורניום. כשאתה כוכב רוק, זכותך לא רק לבחורות וסמים – זכותך גם להתמרמר.

"Sea of Cowards" יצא ב-11 במאי בארצות הברית ויום לפני כן באנגליה. לפני כן, הלהקה איפשרה האזנה בסטרימינג און ליין למשך כמה ימים באתרים כמו NPR וכן אתרה הרשמי. מהלך הגירוי הזה עשה את שלו, כשהלהקה נכנסה למקום החמישי והמרשים בטבלת 200 האלבומים הנמכרים ביותר לאותו שבוע בבילבורד.

אמנם מדובר בשבוע הגרוע ביותר למכירות דיסקים מאז 1991, אבל בין ג'סטין ביבר ודיסק שירי מדונה של קאסט "Glee", מדובר במיקום נאה לווייט ושות'. למעשה, היה מדובר בהישג מצוין אלמלא הכניסה הסופר-מפתיעה של "High Violet", האלבום החדש של The National, למקום השלישי בטבלה, במהלך שלוקח את הרכב האינדי הנהדר הזה צעד גדול למעלה. בבריטניה היתה ל-Dead Weather כניסה מרשימה הרבה פחות ואף מאכזבת, עם מקום 32 בטבלת האלבומים, לעומת מקום 14 באלבום הקודם.

ההצלחה הגדולה של האלבום בקרב הביקורות היא לא השבחים האחידים המוענקים לו – חלק מהביקורות לא חיוביות כפי שווייט רגיל – אלא ההסכמה הגורפת שהדד וות'ר הם לא הווייט סטרייפס ואינם אמורים להיות. "גרסת המנגה של הבלוז", מגדיר אותו ה-NME (ציון 8 מ-10 לאלבום), "הגרסה המוזיקלית למותחן עשוי היטב" מגדיר אותו הלוס אנג'לס טיימס (ציון 88 מ-100 לפי מפתח Metacritic), וההגדרה הטובה מכולם הולכת הפעם לפיצ'פורק, שכתב "הם נשמעים כל כך בטוחים ביכולות שלהם לבעוט בתחת שהם לא מרגישים צורך להתעכב על הפרטים".

מג ווייט יכולה להישאר בחופש.

כבר מהצליל הראשון של "Blue Blood Blues", השיר הפותח את האלבום שבקע לתוך רמקולי מחשב לא מהדהדים במיוחד, אי אפשר היה להישאר אדיש לרעב הדורסני של הדד וות'ר, רעב שנמשך לאורך כל "Sea of Cowards", ללא שנייה של נפילת מתח. לפעמים הרוקנרול הזה נשמע פרימיטיבי להחריד, אבל ממילא כל היקום הזה מתנהל בשכלתנות צבועה שהרוקנרול סטייל דד וות'ר נועד לשבור לה את הראש. ווייט, תמיד מתופף בחסד (עוד כשהיה חבר לזמן קצר ב-The Go), מכתיב את הקצב מאחורי התופים ומלפני המיקרופון, כשמוסהרט ממשיכה בגישת ה"תהיי יפה ותצווחי" וזה עובד - וכשזה עובד, לא צריך להזיע על הפרטים או להתייחס לעובדה שג'ק ווייט הוא הנרגן המגניב ביקום כרגע.