פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      סוג של מפלצת: מטאליקה בהופעה - ביקורת

      למרות אסון הסאונד, חמי אוזן יצא מההופעה של מטאליקה באצטדיון רמת גן עם חיוך מרוח על השפתיים. איך זה קרה? במילה אחת - מטאליקה

      בעוד מספר ימים, כאשר תגלשו לארכיון ההופעות של מטאליקה, זה שמתעד כל שיר במסע הנוכחי, גם הביקור בישראל ייראה לכם ככל הביקורים, בוודאי עבור אלו שלא חיים כאן, ולא יודעים מה קרה אמש באצטדיון רמת גן. הסט היה ככל הסטים, האלתורים ברשימת השירים היו ככל האלתורים עד כה וגם החלוקה בין האלבומים היתה כמעט זהה לחלקים הקודמים של המסע: מנת פתיחה עשירה, שכולל מתאבנים מהעבר ("For Whom The Bell Tolls" ו-"Fade To Black", למשל ) וההווה ("The Day That Never Comes"), מנה עיקרית של קלאסיקות שאף פעם לא יעלו עובש ("Master Of Puppets" ו-"One"), אותה סיומת מרטיטה מכל ההופעה האחרונות שכוללת את "Nothing Else Matters" ו-"Enter Sandman".

      בהדרן, מטאליקה הגישה את אותו קינוח שכולל קאבר ללהקה שדחפה אותה לעבר הגיטרה כשהפעם, לא בפעם הראשונה בטור הנוכחי, היא ביצעה הצדעה לקווין עם "Stone Cold Crazy" . לאחר מכן הגיעו שתי פנינים מאלבום הבכורה: האחת משתנה (למזלנו, היה זה "Whiplash") והאחת קבועה ונצחית – "Seek & Destroy".

      מטאליקה בהופעה באצטדיון רמת גן מאי 2010 (נמרוד סונדרס)
      סט מהודק שמשלב עבר והווה. מטאליקה בהופעה

      לכאורה, מדובר בעוד הזרקה מדויקת, אפילו מתוכנתת, של מתכת לתוך הוריד, אבל בפועל, קיבלנו את השיעור הטוב ביותר על הלהקה שהיתה חלק מהמפץ הגדול של המטאל. אין כמעט להקות בעולם שהיו צולחות את האסון שהתרחש בהופעה השלישית של מטאליקה בישראל. הסאונד קרס כבר בהתחלה, חזר ושוב קרס, רק כדי לקרוס שוב. במשך כחצי שעה הלהקה הרצחנית נראתה כמו רביעיית בובות על הבמה, כשהיא לא מודעת כל כך למה שקורה בגלל מה שהם שומעים באוזנייה. כך נוצר מצב שהטפילד ושות' קופצים, צועקים ושוחטים את המיתרים מבלי לשים לב לקהל שכבר החל לשרוק בוז לתוך השקט המחריש שבקע מהרמקולים, קהל מרומה שלא הבין איך שוב החאפרים הישראלים הרסו לו ערב שהוא היה מוכן לשלם עבורו הרבה יותר ממה שהיה צריך.

      מטאליקה בהופעה באצטדיון רמת גן מאי 2010 (נמרוד סונדרס)
      כמו בובות ששוחטות גרון שלא מבינות מה קורה סביבן. מטאליקה בהופעה

      מערב כזה, אף אחד לא אמור לצאת עם חיוך ילדותי. בסיום ערב כזה, לא אמורים להשתרך תורים סביב דוכן החולצות של הלהקה. מערב כזה, ג'יימס הטפילד הוא אולי היחיד שיכול להיחלץ בשלום, כשהוא גורר אחריו את המעריצים לתוך המוזיקה שהיתה לפס קול חייהם: עוד הדבנגינג, עוד קפיצה, עוד סולו מושלם של קירק האמט, עוד פרצוף משוגע של לארס אורליך ופתאום - החיסרון הופך ליתרון, החולשה מתגלה ככוח, הכוח לא להיות עוד פלצן בורגני שמודד הופעה לפי כמות הטעויות, אלא זה שנכנע לקצב של "Seek & Destroy" כאילו הוא עדיין בתיכון.

      חשוב להבין, זו לא היתה הופעה חריגה של מטאליקה. מצד אחד, כיאה למקצוענים מהרמה הזו, הם לא נתנו לאסון להזיז אותם מהתכנית הקבועה, אבל מצד שני הם לא ממש יצאו מגדרם כדי לגמול עליו. אבל עדיין, למרות התחושה שמדובר בתאגיד מיומן, עדיין זורמת בעורקיה של מטאליקה מידה מסוימת של אכפתיות, מידה מסוימת של אנושיות ושל אהבת מוזיקה טהורה, כיאה ללהקה שמקפידה לבצע קאברים בפתיחת כל הדרן שלה.

      מטאליקה בהופעה באצטדיון רמת גן מאי 2010 (נמרוד סונדרס)
      שום דבר חריג, רק אהבה גדולה למוזיקה. האיש היחיד שיכול להוציא להקה מערב כזה בפעולה

      גם אחרי 408 מילים מתפתלות, זה עדיין לא נתפס איך אחרי פארסה אדירה כזו, עדיין נפלטת לך תגובה כמו "סך הכל, היתה הופעה טובה". אולי זו המוזיקה של מטאליקה, מטאל שאף פעם לא הזדקן. להבדיל מלהקות כמו בלאק סאבאת' או דיפ פרפל, להתפתחות הטכנולוגית של המוזיקה ייקח עוד זמן להכניס את הסגנון שמטאליקה חתומה עליו לבית אבות. מדובר בסגנון שלא מזדקן, גם במעמדה, גם בגילה, וגם אחרי שמטאליקה נכנסה להיכל התהילה של הרוקנרול.

      כדי להבין איך זה קרה, אפשר לראות עשרות סרטים דוקומנטריים, לקרוא עשרות מאמרים שינסו לנסח עבורכם מהיכן נובע הניצוץ שמצית את הבערה הזו ועדיין נותר אותנטי למרות ים של כסף והצלחה. אבל הדרך הטובה ביותר היתה לבוא במוצאי שבת לאצטדיון רמת גן ולראות איך הופכים פדיחה ענקית להופעה מרגשת.