נשאר חיובי

כבר שנים שקרייג פין, הסולן של ההולד סטדי, נלחם באלוהים. זה התחיל באמצע שנות התשעים עם הלהקה Lifter Puller, שהיתה בעצם הגלגול הראשון של הרכבו הנוכחי, והמשיך איתו לאלבומים של ההולד סטדי, הלהקה הכי טובה שפועלת כיום בארצות הברית.

האלבום הראשון של ההולד סטדי, "Almost Killed Me", שיצא ב-2004, היה בריחה ניהליסטית ומלאת שנאה עצמית; פין, שגודל כנוצרי קתולי אדוק, התעסק בעיקר בצריכת סמים, שתיית אלכוהול ומסיבות, והדגיש שכל מה שחשוב לו זה ליהנות. אך ברקע, בין השורות, היה אפשר לשים לב לפחד הגדול ממה שהחטאים שלו יגרמו, מיום הדין; שנה אחר כך הגיע "Separation Sunday", יצירת הפריצה של ההולד סטדי, שהתמודדה עם כל הפחדים הללו בגלוי. מדובר באלבום קונספט נוצרי, שעוסק בכל מיני דמויות - פין הוא אחת מהן - שלא ממש מוצאות את הדרך לשלב בין הדת לחיי הרוקנרול ומתות שמישהו יגיד להם שהכל בסדר, שההארה שהסמים מביאים היא חזקה בהרבה מכל קשקוש דתי; "Boys and Girls in America" של 2006 לא רק היה יצירת מופת - הוא היה האלבום שבו אלוהים לא באמת הפריע ורק התחבא בטקסטים המעולים של פין, בעיקר מכוח ההרגל; ב-"Stay Positive" של 2008 פין כבר היה כוכב רוק והתנהג ככזה, אפילו שלא לגמרי הודה בכך. "הרימו כוסית לקדוש ג'ו סטראמר" אמר, ואז הוסיף "אני חושב שהוא היה המורה ההגון היחיד שלנו".

אל "Heaven Is Whenever", האלבום החדש של ההולד סטדי, פין הגיע - לראשונה בקריירה הלא קצרה שלו - כאיש מבוגר ומפויס. הוא לא נלחם - הוא פיענח את הדרך האישית שלו אל הגאולה, ומצא איזון בין חיי הרוקנרול שהוא כל כך אוהב לבין הרשרוש הזה בלב. יש שיגידו שהוא חוטא, אך לא אכפת לו - מבחינתו, גן העדן נמצא איתנו כל הזמן, ברגעים הקטנים של החיים, בין אם זה כשהוא חוזר עם מישהי חדשה הביתה, בולע כדור ורוקד במסיבה, או מדבר עם חברים על שירים של פייבמנט והאסקר דו.

הנינוחות הזו של פין אולי עושה טוב בלב, והיא הובילה גם לטקסטים הכי ציוריים ואופטימיים שלו, אך היא גם עקב האכילס של האלבום. היא גרמה לפין להיות נוסטלגי, לחזור אל שירים ישנים שלו ולקרוא אותם בדרך אחרת וכאובה פחות. כשאתה מבין את הסביבה וחי בשלום עם עצמך, האמנות שלך נפגעת - זה פשוט כמו א"ב. כשאתה נזכר בעבר ומדמיין אוטופיה, אתה חוזר לצלילים הפשוטים יותר של תחילת הדרך, ובמקרה של ההולד סטדי, מעמיס בגיטרות קצת מעייפות של רוק קלאסי. על פין, שפעם קצת התבייש בהשפעות הלד זפלין וברוס ספרינגסטין שלו, זה כבר לא משפיע. הוא יודע שאומת שההיפסטרים תקבל אותו גם אם הוא מגיע מרקע קצת שונה מהם - "הוא רצה לדעת אם אני שתיין/ הוא אמר שכל מיני ילדים מהרשת אמרו שהסאונד שלנו די גרוע" הוא אומר ב-"Rock Problems" כשהוא רומז כי הטענות האלו כבר לא מרגשות אותו. מבחינתו, הוא יודע את האמת שרוב המעריצים של ההולד סטדי מסרבים להאמין בה.

הבעיות המוזכרת לעיל לא גרמו להולד סטדי להיות להקה לא טובה, גם קשה להגיד יותר מדי דברים רעים על "Heaven Is Whenever". סך הכל, מדובר באלבום מצוין, ואפילו העובדה שפרנז ניקולי, האיש המשופם והכוח המלודי המוביל של הלהקה עזב להרפתקאות חדשות, או שפין תפס ביטחון והחל לשיר לפעמים במקום רק לדקלם את הספוקן וורד הרצחני שלו - לא הזיקה לשירים המוצלחים שיש פה, ואם כן, אז הגיע חיפוי בצורת פזמונים גדולים וסוחפים.

הבעיה היא שאם שמים את האלבום החדש אל מול כל הריליסים האחרים של הלהקה, מתגלה היצירה הכי חלשה של ההולד סטדי. לא זו בלבד שאין פה אף שיר ענק באמת, ברמה של "Killer Parties", "First Night", "Hornets! Hornets" או "Slapped Actress" אלא שגם הטקסטים, אף שהם מלאי הברקות כמו "בסופו של דבר רק הבנות יודעות את כל האמת" או "את בחורה יפהפיה ומלצרית די טובה/ אבל ג'סי/ אני לא חושב שאני הבחור", חסרים איזשהו משהו נוסף, כזה שיזכיר לך שפין הוא כנראה הכותב הכי טוב של שנות ה-2000.

הבעיה העיקרית בטקסטים של "Heaven Is Whenever" (ואני רוצה להדגיש שהם נמצאים בכמה רמות מעל רוב מה שיש שם בחוץ) היא שפין, אפילו שהוא מדבר יותר בגוף ראשון מאי פעם, מרגיש קצת מרוחק מהסיטואציות שעליהן הוא שר. הוא כבר בן 39והוא שלם עם עצמו, וזה קצת מוזר לשמוע אותו מדבר על צעירים שמשתכרים כל היום ומרוב שעמום מחליטים להקים להקה, או על מלצרית בת 22 שעושה את כל הבחורים הקשוחים בעיר.

פתאום, פין גם שופט את הסביבה, מתנשא מעליה ומסתכל בזלזול על כל מיני תופעות. הוא אומר "ילד, אני רק מנסה להגיד את האמת", מסביר שאנשים לא תמיד אוהבים לשמוע את מה שנכון ויורה על בחורות שעושות בחירות לא נכונות, על אנשים שלא מבינים שסמים הם כאן רק כדי להפוך את המסיבות לשמחות יותר ולא בכדי ליצור דרמות מיותרות, ומפנה עורף אל סצנת ההארדקור Pאנק – אותה סצנה שפעם הוא סיפר בכל הזדמנות על המידה שבה השפיעה עליו ושינתה את חייו. "אתה מגיע להופעות כאילו שעדיין אכפת לך מהסצנה/ אבל איפה היית כשהדם נשפך והם כמעט הרגו אותי" הוא שר ב-"Barely Breathing" כשהוא תוהה למה צריך לערבב בין רוקנרול לאלימות ורומז על שרלטנות מצדו של ראי קאפו, הסולן של Youth of Today. כשפין מספר כי לאחר הופעה כלשהי הוא נתן לו חוברת של הארי קרישנה, והוא אמר לו בתגובה 'אתה בטח צוחק עליי, מי זה לעזאזל הבחור הכחול'?" הוא מעמיד באור מגוחך את האיש שעומד בראש אותה להקה שלפי שיר באלבום הקודם לימדה אותו את הלקחים הכי חשובים בחיים.

אני לא דואג לקרייג פין ולהולד סטדי. "Heaven Is Whenever" לא מסמל את תחילתו של הסוף, כמו שביקורות מסוימות טענו. החבורה הזו מאוהבת יותר מדי במיתוס של הרוקנרול ואוהבת לנגן וליצור ביחד עד היום - באופן כמעט בלתי נתפס. טענה שאני מקבל יותר היא שהאלבום החדש הוא אלבום מעבר. האלבום הקודם, "Stay Positive", היה סיכום מושלם של שלושת האלבומים הראשנים, ואחריו היה ברור שפין יצטרך למצוא כיוונים חדשים, שהוא כבר לא יהיה אותו ילד פעור פה שמסתכל על האלילים שלו מלמטה.

היום, פין הוא כבר אליל רוק בעצמו והוא מסתכל מלמעלה על ממשיכי דרכו. "Heaven Is Whenever" זה אלבום הניצחון שלו. שמגיע אחרי שהוא הבין שהוא הפך להיות האיש שהוא תמיד רצה להיות - שהוא עושה מוזיקה למחייתו, שהוא לא מרגיש אשם מכך שהוא משתכר כל לילה או צורך סמים מתי שבא לו. לאלבום הבא הוא כבר יגיע עם תסכולים חדשים ורצון להוכיח שהוא עדיין רלוונטי - סביר להניח ששני הדברים הללו יהיו הדלק שיניע עוד יצירת מופת של ההולד סטדי. עד אז, נצטרך להסתפק בסתם עוד אלבום מוצלח.