אי הסכמה

סצנת התרסקות המטוס שפתחה את "אבודים" היתה לא פחות ממהפכה ששדרגה את הטלוויזיה לקולנוע ביתי. העלילה המסתורית והעומק הרגשי של אסופת הדמויות המפוארת של "אבודים" הפכה אותה לסדרה שלא נראתה כמותה. ה"קליף האנגרים" של העונה הראשונה היו בסיס איתן להתמכרות במשך כל העונות שבאו אחריה, והחזיקו את הקהל עם תשובות חלקיות, שפותחות אינספור שאלות.

ככל שהפקת "אבודים" התקדמה עם השנים, ונישאה על גלי הערצה חסרי תקדים של קהל שבוי בקונספט הממכר, התברר שהיוצרים גזרו את הקופון עוד לפני שהסצנה הראשונה בכלל צולמה.

התסריט המעוגל של הסדרה הוא בעצם תוכנית שיווק גאונית. קווי העלילה המתפתחים מהפרק הראשון לעולם אינם נסגרים בצורה מוחלטת, ומותירים כמעט תמיד מקום לשיפוצים בתסריט ההזוי. עם זאת, הדמויות המורכבות שהוצגו מהפרק הראשון מצליחות להחזיק את העלילה המפותלת בחיים כמעט בכל סיטואציה המתרחשת באי או מחוצה לו. גם אם לאורך פרקים שלמים במשך שש העונות של הסדרה הולך הצופה הממוצע לאיבוד בתוך הסבך, לא ממש קיימת האפשרות לעזוב בלי לקבל תשובות לשאלות. הכל, רק כדי לדעת מה נסגר עם הדמויות המיסטיות (ג'ייקוב, ג'ון לוק), או איך הדמויות הרציונליות יותר בסדרה (ג'ק שפרד, קייט אוסטין וסוייר) פותרות את הקונפליקטים שעמם הגיעו לאי.

אמנם, לא בטוח שצופי הסדרה התחברו לעלילה גם ברגעיה הקשים (איפה שהוא בין העונה השלישית לשישית), אבל הרצון לפתור את השאלות, מופרכות ככל שיהיו, מתעלה על כל סדק בסיפור של האי המסתורי. מעבר לכך, כמה פרקים במהלך העונה האחרונה בהחלט סיפקו לקהל בדיוק מה שרצה: מענה חלקי לשאלת הענן השחור, המלווה את הסדרה מימיה הראשונים, תוך מסע להבנת דמותו של ג'ייקוב. מוקדם יותר העונה זכינו בפרק מצוין שהוקדש לדמותו של ריצ'רד אלפרט, עד אז דמות משנית אפופת מסתורין. במקביל לשיטת הפלאשים המוצלחת (אחורה, קדימה והעונה גם במקביל), זה היה טוויסט מרענן ביחס לכרוניקת ההתרחשויות על האי.

הפרק השלישי לפני הסוף, שחשף את הקשר בין ג'ייקוב לאיש בשחור, ענה גם על השאלה האולטימטיבית: האם התסריטאים בעצמם ידעו לאן הם הולכים? חזרה לסצנה ישנה במהלך אותו פרק הוכיחה למעריצים שגם אם אנשי "אבודים" לא תכננו לגרור את הסדרה על פני שש עונות, הם ודאי הקפידו לתכנן את קווי המתאר הבסיסיים, הנשענים על הערך ההיסטורי של האי.

אותה יכולת של ההפקה להמציא עצמה מחדש מעונה לעונה, תוך שימוש מושכל בעלילה הגמישה, סיפקה לנו רוב הזמן את אחת הסדרות האיכותיות שעלו על המסך הקטן, גם אם לפרקים היא הוציאה לנו את הנשמה.

הפרק הראשון של "אבודים" תפס אותי לגמרי לא מוכן. שמעתי דברים טובים על הסדרה, אבל לא תיארתי לעצמי את הגודל ואת הגרנדיוזיות של הפקה מלאת האקשן. לאחר עשרת הפרקים הראשונים הייתי מכור, ובסוף העונה הראשונה הכרזתי בקולי קולות שזו אחת הסדרות הטובות ביותר בטלוויזיה.


ואז הגיעה העונה השנייה. הספקתי לראות חצי ממנה לפני שהחלטתי שזה לא בשבילי. מאז, אני מתעדכן מדי פעם בתקצירי הפרקים ששודרו, ולגמרי לא מקנא באנשים שבזבזו 42 דקות שבועיות מחייהם על צפייה בהם.


הסיבה לכך היא ש"אבודים" היא אחת הסדרות המעצבנות ביותר שנראו על המסך מאז ומעולם – זיכוך הדרך האמריקאית לעשיית סדרות טלוויזיה. אם תשימו לב, בזמן שבמקומות כמו אנגליה קודם כותבים סיפור ורק אז מצלמים אותו, היוצרים האמריקאים נוטים להתחיל בהפקת סדרה בלי שהם יודעים איך היא תסתיים, וכמה זמן יש להם.


זהו בדיוק המצב ששרר במשך שנים ארוכות ב"אבודים". לא היה ליוצריה סיפור גמור, נראה כי אפילו לא היה מתווה רב-עונתי, וראו את זה. לאחר שהשתמשו בעונה הראשונה כדי להציג את הדמויות ולגרום לנו להתמכר לקוק הטלוויזיוני שהינו השאלה "מהו האי המסתורי?", התחילו כותבי הסדרה למשוך זמן בעונה השנייה.


בסדרות כמו "CSI" זו לא בעיה – לוקחים עלילה עונתית, ומקדישים לה כמה דקות בכל שבוע, כשהפרקים בעצם עומדים בפני עצמם. אך "אבודים" היא סדרה עם עלילה מתמשכת, וכל הפרקים בה קשורים אחד לשני. אז מה עושים?


הופכים לאופרת סבון, מתברר. יוצרי "אבודים" פשוט החלו, בשלב מסוים, לחלק לצופים שטרות חוב בסיטונאות. השטרות האלה – קחו תעלומה עכשיו ואחר כך אולי נסביר לכם מה קרה – יכולים לעבוד במינון נמוך, אבל ב"אבודים" לגמרי הגזימו איתם כבר בעונה השנייה. וזה, כאמור, כשהם לגמרי לא יודעים מתי הסדרה תיגמר, ואיך לפתור את התעלומות האלה.


כעת, מגיעה "אבודים" לסיומה, וכפי שהיוצרים עצמם מודים, לא את כל התעלומות הם מתכוונים לפתור. הסיבה לכך אינה רצון להשאיר את העולם של הסדרה מסתורי, כי אם חוסר תכנון.


אולי בסופו של דבר עוד ייצא להם סיפור טוב, עם סוף מוצלח, אבל גם אם כן, יהיה זה לגמרי במקרה. כך או כך, אני, אי אז בעונה השנייה, לא הייתי מוכן לקחת את הסיכון. שלוות הנפש שלי היתה חשובה יותר.