בית התקליט עם אופיר טושה גפלה

"אחד התקליטים החשובים ביותר שיצאו בשנות השמונים, ולטעמי תקליטה המכונן של אהובתי רבת הפנים. בימים שלתקליט היו שני צדדים, חילקה בוש את התקליט לשניים: צד א' - הלהיטים (פלוס שיר על אם שמגינה על בנה הרוצח) וצד ב' - יצירה מפעימה הנושאת את השם "הגל התשיעי" שהיא לדעתי פסגת היצירה של בוש. זהו סיפור מסתורי ומהפנט בשבעה חלקים על אישה שמעבירה לילה שלם בלב ים ומפרפרת בין חיים ומוות – מכשפות, רוחות, אסטרונאוטים, חזנים, מלחים ואישה גדולה אחת שמנצחת על כל החגיגה המקאברית".

"תור הזהב של הרוק המתקדם. ארבע יצירות מלאות השראה בקולו החד פעמי של ג'ון אנדרסון ששולחות אותי לעולמות מקבילים ומשיבות אותי משם בתור אדם שמח יותר. וירטואוזיה לשמה. בכל נסיעה לחו"ל אני מקפיד שהתקליט יימצא בתוך הנגן שלי, וכשאני מגיע אל שיאי הטירוף של "The Ancient (Giants under the Sun)" או-אז אל קטע הגיטרה הקלאסי שמופיע כמעט בסופו, אין מאושר ממני".

"הרכב אוונט-רוק אנגלי ממשפחת הנרי קאו וארט ברז שהמוזיקה שלו נשמעת כמו שילוב בין קברט של ברכט ופסקול של אנרכיה מתורבתת. התקליט נקרא על שם ספר של סילביה פלאת', ורגעי השיא שלו הם הרגעים שרוברט וויאט מתארח בו ומפליא (כהרגלו) בשירה שכולה סימן שאלה מעורר מחשבה (בסופו מחכה למאזין הפתעה קסומה בדמות דואט בין וויאט לדגמר קראוס)".

"זה האלבום שבו חברי הטריו המושלם הזה מסירים את הכפפות ומודיעים למאזינים שהם לא מציעים שום נחמה. בת' גיבונס בשירה שכמו השלימה עם ייסורי הקיום, ובעיבודים מינימליסטיים, שלא לומר ספרטניים, שמקלפים את הכאב עד לעצם. אם יש בגיהינום דיסקוטק, אני בטוח שאחד הלהיטים שם הוא 'We Carry On' בעל השם הסמלי. ועוד מילה - זה, ללא ספק, תקליט שהיה שווה לחכות לו למעלה מעשור".

"פיטר המיל הוא יוצר שכמעט בכל תקליט שלו אפשר לשמוע את כל קשת הרגשות האנושיים. בתקליט הזה, שנפתח ב-"Modern" מלא החימה, עובר דרך "Wilhelmina" הנוגע ללב (שיר אהבה של אב לבתו), אחר כך תוקף בתסכול את הדת על סמליה המזויפים ב-"The Lie", ומסתיים ב-"A Louse is not a Home", יצירה אניגמטית שטומנת בחובה עולם ומלואו של געגוע, נדמה לי שהוא עושה זאת בדרך המשכנעת ביותר. תקליט שהוא אינדקס של נפש מורכבת, שאף פעם לא מפסיקה לרתק".

"היצירה הקלאסית האהובה עליי ביותר (של המלחין האהוב עליי ביותר). סימפוניה שאין מפתיעה ממנה, כולה דו-שיח קדחתני בין שפיות ושיגעון, מהפתיחה המלהיבה עד לסיום מכמיר הלב. סטלין האידיוט אסר על השמעתה ומנע מאינספור אוזניים את היופי הצרוף הזה. יצירה אוונגרדית שמבוצעת על ידי תזמורת ענקית (גדולה מן הרגיל), מורכבת מחמישה פרקים שמותירים אותך חסר נשימה בסופם. שני חלומות גדולים יש לי: האחד, לנצח עליה, והשני, לכתוב רומן כהומאז' ליצירה וליוצר שלא שכח את ההומור, גם ברגעים הקשים ביותר".

"מייקל ג'ירה, בעל קול הבס המרשים ביותר ששמעתי (הקשיבו לו שר את 'Failure' בהרכב האם שלו, Swans), בתקליט שכולו חגיגה אפלה של צער והשלמה, ביצירה הבוגרת ביותר של להקתו, רגע לפני האיחוד הנכסף של Swans. פולק-רוק משובח ורך יחסית (אחרי יצירות הפוסט-פאנק שלו) של אחד היוצרים הזועמים והמופלאים ביותר בעולם".

"לא יודע ממה חברי הלהקה הזאת עשויים, אבל הם מסוגלים לעשות הכול. כמו אנרגיה שבוקעת מתוך לב האדמה ומתפרצת בעוצמות מעוררות השתאות, כך נשמעת המוזיקה שלהם. רוק, אינדי, לו-פיי, פולק, פאנק, ג'אז, פרוגרסיב - הכול נמצא שם, בשעטנז לא ברור של תצוגת תכלית בלתי פוסקת. לטעמי זו הלהקה המעניינת ביותר של העשור החולף, אולי מפני שהיא מצליחה לשלב שבטיות קמאית בקדחת החיים של המילניום החדש".

"יש אלבומים שכבר בשמיעה ראשונה מתבררים כקלאסיקות, ואין להם צורך במרחק הזמן. האלבום הזה הוא אחד מהם (הקודם היה 'Knives Don't Have Your Back' של Emily Haines & the Soft Skeleton). כשהסולן, אלכס בראון צ'רץ', פותח את הפה, אפשר לדמיין תמונות קטנות מחיי היומיום תחת לזכוכית מגדלת ולהתרפק על יופי וניקיון בהגשה, בעיבוד ובצבע. שלוש שנים האלבום הזה לא יוצא לי מהנגן. מלנכוליה מתוקה שנוגעת במקומות העמוקים ביותר".

"אח ואחות - מט ואלינור פרידברגר - מכניסים אתכם לעולמם הפרטי, על אחריותכם הבלעדית. החוויה מטלטלת, מפעימה, מורטת עצבים, רק לאנשים בעלי סיבולת לב-אוזן יוצאת דופן. השירים בלתי צפויים, כמו זוחלים מתפתלים לכל עבר, שכלתניים אך מצליחים לגעת, אנרגטיים, מתפקעים מיצירתיות, נשמעים כמו חמישה תקליטים שנדחסו לאלבום אחד. רוק, אלקטרוניקה, פולק, ומה לא, ברכבת הרים מסחררת. בפעם הראשונה ששמעתי את 'Quay Cur', שיר הפתיחה (עשר דקות ו25- שניות), עיניי נפערו ולא הפסקתי לצחוק".