את ההצלחה של "עספור" ניתן לבחון בכמה היבטים. רבים מייחסים את ההצלחה בעיקר לפורמט ה-VOD, שמקל על הצפייה ומעניק לתוכניות הנבחרות של HOT מימד חדש ונגיש, אך ההסבר הנפוץ יותר מתייחס לאותה אווירה ירושלמית עממית וייחודית. "עספור" נתפסה כהוכחה נוספת לכך שהעם מאס בעיסוק בריקנות התל אביבית, בכל אותם אמנים מהורהרים ואשכנזים מיוסרים, ושהגיע הזמן שהטלוויזיה תראה גם את הצד הפשוט של העם. ואכן, השפה לקוחה מהרחוב, הדיאלוגים בגובה העיניים, הדמויות פולקלוריסטיות ומלוכלכות, וכל האווירה נטולת פוזה והעמדות פנים (או לפחות מתיימרת לכך). למעשה, קצר וניוטון, כוכבי הסדרה, הם מעבר לסתם טיפוסים עממיים - הם אלימים וסטלנים, בורים וטיפשים, ומשום מה אף גאים בטיפשותם, מהללים ומפארים אותה. כנראה שעם ישראל מגלה חיבה מיוחדת לכסילים.
מי שנתקל בביקורות המשבחות עלול לחשוב שמדובר ביצירת מופת טלוויזיונית, ולא בדרמה יומית (הגדרה שמטרתה לכבס את המונח המושמץ טלנובלה) שכוללת את כל המאפיינים הנחותים של הז'אנר: העלילה נטולת היומרות, התפאורה המינימליסטית, הדיאלוגים הפשטניים, התככים והמזימות, ובעיקר הפרצופים ההמומים והשתיקות הלא אמינות בסיום כל סצינה. כשמוסיפים לכל האלמנטים הללו את קווי העלילה הדרמטיים, "עספור" מתגלה כגרסה הטלוויזיונית של "צ'רלי וחצי" וממשיכת דרכו, ולא רק בגלל הייצוג השטחי של העממיות הישראלית, אלא בעיקר בגלל הטיפול הקלישאתי בפער העדתי: המזרחי שתקוע בשוליים החברתיים ושאיפותיו מסתכמות בלכבוש את האשכנזייה היפהפייה. קשה לדמיין דרך רדודה ופשטנית יותר להציג את הסטריאוטיפים ולהנציח אותם.
אבל ההבדלים בין "צ'רלי וחצי" ל"עספור" ברורים. על אף שסרטו של בועז דוידזון הפך עם השנים לקאלט ונחשב לקלאסיקה, עם יציאתו הוא תויג כסרט בורקס וזכה לביקורות נוקבות. "עספור", לעומת זאת, זוכה לשבחי המבקרים. באופן מוזר, את כוחה היא שואבת מהיומרות המינימליסטיות. בניגוד ליצירות פופולריות מז'אנרים אחרים, הפעם ההצלחה היא האלמנט המכריע שנאמר לשבחיה, אפילו היחידי. המחמאות העיקריות ל"עספור" נוגעות למספר ההורדות מה-VOD, לשימוש בז'רגון הסדרה בקרב הצעירים, ולמעריציה המושבעים שמצטטים בגאווה את אמירות הקסם של החבורה. איכות הפכה למילה גסה, שכלל אינה רלוונטית בשיח סביב הסדרה.
כשמדובר במוזיקה ים תיכונית, לדוגמה, שגם היא לעתים לוקה באותם מוטיבים נמוכים (נעימות פשוטות ונטולות מורכבות או עומק מוזיקלי, טקסטים מביכים וקיטשיים, סגנון שירה מצועצע), הביקורות לא מהססות לקטול ולהשמיץ, על אף ההצלחה המסחרית. להפך, הפנייה למכנה המשותף הנמוך נתפסת כעלבון. כשמדובר בטלוויזיה, לעומת זאת, "עספור" נחשבת לפורצת דרך ולכזו שפיצחה את הסוד השמור מכל מה עם ישראל אוהב.
אך ממתי מה שעם ישראל אוהב הופך את היצירה לאיכותית? מה הקשר בין הצלחה לטיב היצירה? ממתי עם הצלחה אי אפשר להתווכח? למה אי אפשר לסכם ולומר שהתוכנית היא להיט למרות איכויותיה המפוקפקות ותכניה הרדודים, ולא בגללם? התפיסה המעוותת מעניקה לז'אנר "הדרמה הטלוויזיונית" מעין הילה של סוגה עילית, והצלחה בה נחשבת לפסגת העולם. כל מי שמעז לפקפק באיכויותיה, מקבל כתשובה ניצחת את כמות ההורדות ב-VOD. באופן אוטומטי הוא מתויג כמתנשא, שלא יודע מה העם אוהב ומנותק מההוויה הישראלית.
נותר רק לרחם על אלה שעדיין חשים שהם חלק מהעם, אבל מסרבים להתרשם מהעני שמתאהב בעשירה, מהאשכנזייה שנמשכת אל הקסם האקזוטי של המזרחי, או מהחבורה העילגת ממגרש הגרוטאות. מסכנים אלה שמזהים איך הניסיונות המופגנים לאותנטיות, שהתגלו עם הזמן כמאולצים ולא אמינים. מותר להחמיא ליוצרים על ההצלחה ועל הפופולריות, אך אין צורך להלל את הבינוניות הטלנובלית, גם אם הקיטש הזה כבש את המדינה. מהבחינה הזאת, "עספור" בהחלט הצליחה לחשוף את הישראליות.