פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הלכו לאיבוד: ביקורת על הפרק האחרון של "אבודים"

      הפרק האחרון של "אבודים" הוכיח כי צופי הסדרה היו הרבה יותר יצירתיים מהכותבים שלה. עידו שי, צופה אדוק, שמח להיפרד מהאי

      (אזהרה, הכתבה מכילה ספויילרים)

      הרגעים הטובים ביותר בעונה האחרונה של "אבודים" בכלל לא היו על המסך. אלה היו אותן דקות ספורות לאחר סיומו של הפרק, ברגעים שאתה מעכל בראשך את האירועים שהתרחשו בו, לועס את שברי המידע ובוחן מקרוב כל שביב רמז שפוזר בשבילים המפותלים של האי. עבור צופים רבים, זה היה פולמוס עם חברים על הספה, שהמשיך בנבירה בבלוגים, מחשבות חולפת לאורך היום וחלומות על לוק באמצע הלילה. למעשה, גם לסדרות טלוויזיה שאני אוהב יותר מ"אבודים" לא הקדשתי כל כך הרבה זמן ומחשבה בין הפרקים. זו בדיוק היתה גדולתה של "אבודים" - שברובה היתה סדרת טלוויזיה בינונית: היא היתה כל כך מרתקת בגלל מה שלא היה בה.

      אני לא מכיר אף אחד שראה את "אבודים" בשביל תסביך האב של ג'ק או תסביך האוהבים של קייט או השירים הגרועים של דרייב שאפט. העולם שמחוץ לאי אף פעם לא היה באמת העניין. כור העוצמה בליבה של "אבודים", ששידרג אותה למעמד של הרבה יותר מעוד סדרת מדע בדיוני סבונית, היו השאלות הלא פתורות. שאלות שגם בעונות אחת ושתיים (המצוינות), שלוש וארבע (המעייפות) וחמש ושש (הלא יציבות) המשיכו להיערם.

      במשך שש עונות, כל אחד מאיתנו כבר כתב בראשו עשרות תסריטים לסוף של "אבודים". היום ברור שהם היו מרתקים יותר מכל מה שהלך על המסך. בעונה החולפת, שבה הכותבים החליטו סוף כל סוף לשחרר קצת תשובות, פתאום הרגשנו מעט מטומטמים. האנרגיה השמימית בבטן האי היא לא יותר מאנרגיה שמימית, מפלצת העשן היא תוצאה טרגית של סכסוך אחים, האלגוריה של שחור ולבן היא רע וטוב ובני האדם שמגיעים לאי הם בני אנוש חרמנים למידע ופיונים במשחק שח אינסופי. היתה איזו שעה וחצי בפרק הסיום הכפול שהיה נדמה בה כי בכל זאת נקבל יותר. אבל בסופו של דבר, נותרנו עם לוק שעלה השמימה בסתמיות, ועם ג'ייק שהתעקש להקריב את עצמו בשביל נשיקה מקייט והזכות להציל את האי בהזזת אבן.

      "אבודים" (imdb)
      בסוף נשארנו עם תחושה של אכזבה. מתוך "אבודים"

      כן, אפשר גם עכשיו להמשיך להתעקש לדבר על מיקרוקוסמוס של החוויה האנושית, שכולו ערבוב של הנרטיבים הכי בסיסיים בתרבות המערב: שרידים מהתנ"ך, המיתולוגיה היוונית, הפילוסופים הגדולים, הדתות השונות, תיאוריות של יחסות, זמן, אנרגיה וגלגול נשמות. כל זה ביצירה טלוויזיונית שמורכבת מערבוב פורמטים - שילוב של "אזור הדמדומים", "טווין פיקס", "הישרדות" וספרים כמו "בעל זבוב". אבל בסופו של דבר, כל זה נותר במוחם הקודח של הצופים בבית. על המסך, בפרק האחרון, מה שהיה זה כנסייה עם סמלי הדתות השונות, אבא של ג'ק ממלמל משהו על זה ש"אין כאן ועכשיו", ויאללה למסיבת המחזור בחדר הסמוך.

      אז בואו דווקא נתמקד בכאן ועכשיו. כמה דקות לאחר הסוף - ה-סוף - של "אבודים", יש תחושה של אכזבה. העונה האחרונה הרגישה כמו קומיקס. הכותבים ענו על השאלות באופן חלקי, דחפו קישורים וקטעים מהעונות הקודמות כדי לנסות לשכנע שהם בעצם תיכננו את הכל מראש והתעלמו מהחלקים שלא מתחברים. הם קיוו שההייפ הכללי, הפיצוצים, המוות של הדמויות המרכזיות, השדיים של סאן והידיעה שזה ה-סוף, יספיקו כדי לשדרג את העלילה השטחית וחסרת ההשראה של העונה כולה. זה לא עבד.

      אל תבינו לא נכון, היו סיבות טובות לכך שרבים מאיתנו הפכו לתינוקות שבויים שלא הצליחו להוריד את העיניים מ"אבודים". מפרק הפתיחה, שהיה היקר והמרשים בתולדות הטלוויזיה, ועד העונות שתמיד הגיעו לשיא מדהים - הכל התרחש בסט מרענן של ג'ונג'ל עבות ואפוף מסתורין, שבו בכל רגע אפשר להיתקל בדוב קוטב עצבני או ברוח רפאים ערמומית. המעברים בין הזמנים טיפטפו את ההיסטוריה של הדמויות כמו אינפוזיה שנותנת לצופה בדיוק את הפרט שהוא צריך, ברגע שהוא צריך. מדי פעם אפילו היו שם תצוגות משחק גדולות. אבל כל זה התמצה בשאלות - אותן שאלות אינסופיות שרדפו את המעריצים עד לנקודה שבה הכותבים הודיעו שלוש שנים מראש מתי תסתיים הסדרה. זה היה מהלך מפתיע, ואכן ראשי איי.בי.סי החמדנים התנגדו לו זמן רב. אבל בדברי הימים של הטלוויזיה יזכרו את "אבודים" כמי שעשתה היסטוריה פעמיים - באופן שבו התחילה ובאופן שבו הסתיימה. לא רע בשביל סדרת מדע בדיוני עם ניחוח סבוני.

      "אבודים" (imdb)
      הקהל האמין בדמויות. חבל שהיוצרים לא האמינו בקהל. מתוך "אבודים"

      אבל עם כל הכבוד לטיזינג איכותי של שש שנים, זה לא מספיק כדי ש"אבודים" תיכנס להיכל התהילה של הסדרות הגדולות באמת. בשביל זה, העונה האחרונה היתה צריכה להותיר אותנו עם שלל תשובות אינטליגנטית, שימחישו לנו כמה מדויקות היו השאלות. אבל חשוב מכך, "אבודים" היתה צריכה לצלק בנו את ההבנה שאנחנו - כמו כל הדמויות שנסחפו לאי - בעצם לא יכולים להבין. לעולם לא נבין. במקום זה קיבלנו גרסה גרועה של גן עדן. הם מתו בהתרסקות, הצילו את האי וזכו להתאחד עם אהוביהם. ביג דיל.

      כי בסופו של דבר, לכל הדמויות בכל העונות של "אבודים", ללא יוצא מן הכלל, יש דחף בלתי נשלט שיאמינו בהן. ואנחנו האמנו. חבל שהיוצרים של "אבודים" לא האמינו בנו.