המלצת השף: ביקורות על "אני אהבה" ו"סול קיטצ'ן"

לא משנה כמה רחוק אתה ממולדתך, הטעם של המאכל שגדלת עליו תמיד עומד על לשונך. בשל כך, למשל, תיירים ישראלים מחפשים את דוכן הפלאפל בכל עיר שהם מגיעים אליה, ועולים מאמריקה מחזיקים בחיים את הייבוא של משקאות ד"ר פפר לארץ. ככה זה, אין דבר טעים יותר מהזיכרון.

אם כך, אין זה מפתיע כי צמד סרטים חדשים בחרו להשתמש בעולם הקולינרי כדי לדון בקשיים של מהגרים. השניים, "אני אהבה" ו"סול קיטצ'ן", הגיעו בסוף השבוע האחרון לאקרנים בישראל, והם שניים מהסרטים הטובים ביותר שנראו כאן בעת האחרונה.

המשובח ביניהם, ובכלל אחת היצירות הקולנועיות המרשימות של השנים האחרונות, הוא "אני אהבה". במקרה זה, המהגרת היא אמה (טילדה סווינטון), ילידת רוסיה שנטשה את מולדתה כדי להתחתן עם תעשיין איטלקי עשיר כקורח. הנישואים הללו הבטיחו את רווחתה הכלכלית של המהגרת, אבל הם הפכו אותה לבורגנית כנועה ומשועממת ללא חיים משלה. אם כך, המעבר לאיטליה מחק את המורשת ואת האישיות של אמה, אבל בכל זאת היא הצליחה לשמר שתי תשוקות גם בתחילת שנות הארבעים לחייה: הכמיהה לאהבה אמיתית והערגה למרק שעליו גדלה באמא רוסיה.

שתי התשוקות הללו מצטלבות ומתפרצות סוף כל סוף כשאמה פוגשת את אנטוניו, ידידו של בנה, המתהדר בנתונים פיזיים ההולמים את הנחשק שבמאהבים הלטיניים, וחשוב מכך – בכישורים גסטרונומיים יוצאי דופן. וכך, מתפתח בין השניים רומן סוער, במובן הארוטי ולא הפורנוגרפי של המילה. באופן מתבקש, הרומן הזה מגיע לשיאו וגם נחשף על שולחן האוכל, ברגע שבו סודם המשותף מבצבץ מתוך צלחת המרק.

הבמאי לוקה גאודאנינו בונה את הרגע הזה הזה בצורה שמהממת בה במידה את השכל ואת הרגש, וכך הוא עושה לאורך כל הדרך. בהתאם לזאת, סצנות שבכל סרט ממוצע היו שיאים, הן לא יותר מאשר חוליה אחת מיני רבות בשרשרת ההברקות השזורה ב"אני אהבה". בכל פעם שאנו חושבים כי גאודאנינו מיצה עד תום את ארגז הכלים שלו, הוא מצליח להפתיע מחדש, ועושה כך עד האקסטזה הגדולה בסיום, שלא היתה מביישת את המערכה האחרונה בגדולות שבאופרות.

גורמים רבים אחראים להישג הקולנועי הנדיר הזה: תצוגת המשחק העילאית של טילדה סווינטון, כוכבת בסדר גודל שייקספירי שקרח זורם בעורקיה; העיצוב האמנותי של מוניק הסירוני והצילום של יוריק לה סו, שהופכים את הסרט למפואר מבחוץ באותה מידה שהוא עשיר מבפנים; והמוזיקה של ג'ון אדאמס, שמשכילה למקסם את הדרמה בלי להיות פאתטית. ועל כל זה מנצחת יד האמן של גאודאנינו, במאי שהיה אלמוני עד עתה, ובגיל 39 מתגלה כאחד מן היוצרים המרתקים באירופה.

אך מעבר לאיכויות הללו, מה שמרתק יותר מכל ב"אני אהבה" הוא היכולת שלו להעניק את התחושה כי אין די בצפייה אחת, אולי אפילו לא בשתיים, כדי להכיל את כל מה שיש בו. התחושה הזו נוצרת בגלל העובדה שהתסריט מכיל בחובו רמזים מטרימים, השתקפויות וחידות, וגאודאנינו מביא אותם לידי ביטוי ויזואלי בצורה ייחודית ועוצמתית. כתוצאה מכך, ל"אני אהבה" יש ערך כפול: הוא גם מספק חוויה מטלטלת כל עוד שהצפייה נמשכת, וגם משאיר מקום רב למחשבה הרבה לאחר שהיא מסתיימת.

בגלל כל זה, "אני אהבה" הוא נשק במלחמה למען ההכרה בקולנוע כאמנות עליונה בדיוק כמו אמנות אחרת. אמנם יש לסרט הזה שם של רומן למשרתות, אבל הוא אינו פחות נעלה מ"מאדם בובארי" של פלובר ולא פחות מפעים מארוחה במסעדה עטורת מזלגות מישלן.

מי שיישאר רעב לאחר הצפייה ב"אני אהבה" מוזמן להשביע את תאבונו ב"סול קיטצ'ן", סרטו החדש של פאטי אקין. כמשתמע משמו, הסרט מתרחש במטבח של מסעדה. בדומה ל"אני אהבה", גם כאן מי שעומד במרכזו הוא מהגר – זינוס, מסעדן ממוצא יווני שכל צרות העולם נוחתות עליו. וכך, אחיו האסיר מגיח לפתע בחייו, חברתו לחיים עוזבת אותו והרשויות מאיימות על עתיד המסעדה שלו. כל זה לא שובר את רוחו, אבל אז נשבר לו הגב.

בדומה לגיבורי סרטיו הקודמים ועטורי הפרסים של אקין, ובהם "בקצה גן העדן" ו"עם הראש בקיר", גם זינוס מתגורר בהמבורג. עם זאת, יש שני הבדלים בין "סול קיטצ'ן" והעבודות שאקין ביים בעבר: במקרה זה הגיבור אינו ממוצא טורקי, והפעם הנימה אינה טרגית או מלודרמטית אלא קומית.

במאים רבים התקשו בעבר לצלוח את המעבר מדרמה לקומדיה או להפך, אבל אקין עושה זאת ללא כל בעיה: הקצב של הסרט מצוין, והוא מהודק ומתוקתק במידה כזו שכל שנייה ושנייה בו מהנה. מעבר לכך, תצוגת המשחק של אדם בוסדוקוס בתפקיד הראשי מצליחה לעורר הזדהות עם הגיבור, וגלריית דמויות המשנה מקורית ומשעשעת. הדברים אמורים בעיקר לגבי דמותו של השף הגרמני האקסצנטרי המתייחס למנותיו בחרדת קודש, וכן לדמות הטורקית היחידה בסרט, רופא אלטרנטיבי מרסק עצמות המציל את בריאותו של זינוס.

חשוב מכך, אקין מצליח לקחת שלושה מן האלמנטים החושניים ביקום – אוכל, מוזיקה וסקס – ולערבב אותם בצורה מעוררת תאווה, בלי לעבור לרגע את גבול הטעם הטוב. כתוצאה מכך, "סול קיטצ'ן" מענג כמו בילוי באחד מן המועדונים של המבורג. אקין גם מנצל את המשאבים שלו בכזו יעילות ומתייחס לגיבורים שלו, לקולנוע ולעולם בכלל בכזו אהבה, שאין ברירה אלא להיסחף באנרגיות שלו, ולא משנה אם מוצאך טורקי, יווני, גרמני או ישראלי.

אבל מכל זה אין להסיק חלילה ש"סול קיטצ'ן" הוא בידור קליל, מעין סרט בורקס אירופאי לכל מי שמתקשים לעכל את הכבדות של "אני אהבה". אמנם, "סול קיטצ'ן" הוא קומדיה עתירת התפתחויות אבסורדיות ובדיחות סלפסטיק. אבל לאט-לאט מתגלה גם כי הסרט מעמיד את גיבורו בפני מצבים מסוכנים, דילמות הרות גורל וייאוש כמעט מוחלט. לפיכך, בדיוק כשם שב"בקצה גן העדן" וב"עם הראש בקיר" הקודרים במהותם היה ממד מלא אהבת חיים, ב"סול קיטצ'ן" יש הבט אפל ורציני.

כתוצאה מכך, לאורך כל הדרך ובעיקר בסיום, מתקבלת התחושה כי בסוף כל צחקוק של זינוס ושל אקין מסתתרת דמעה או לפחות דאגה, ובגלל זה חווית הצפייה ב"סול קיטצ'ן" כל כך שלמה והכוח של הסרט כה מהפנט. בדיוק כמו "אני אהבה", גם הוא מראה שלא משנה כמה אהבה ונשמה יש בנו, ואולי דווקא בגלל שני אלה, תמיד יכאב לנו במסענו לעבר עתיד טוב יותר.