החטא החמור ביותר של העוסקים בטלוויזיה, זה שאפשר לכנותו בשם הקוד "דודואיזם" (ע"ש דודו טופז), הוא חטא הזחיחות. השלב הלא נעים שרובץ לפתחה של כל אושיית טלוויזיה ושבו איך לומר זאת בלי יותר מדי עדינות עולה השתן לראש.
ראשית, מתיישבת בזווית הפה של הזחוח איזו הבעה לגלגנית למחצה. טובי הלב שבין הצופים יאמינו שמדובר בקריצה סמויה בין הדודואיסט לבינם: "אנחנו מבינים זה את זה, אותו צד מתרס, שנינו יחד כנגד העולם". הצופים המפוכחים יותר, לעומת זאת, יבינו שהאיש הקטן על המסך כבר לא קורץ לאף אחד חוץ מאשר לבבואתו הנרקיסית.
ככל שהדודואיסט ישקע עמוק יותר בביצונת החמימה של שביעות הרצון העצמית, הוא ישקיע כל מאמץ כדי להוכיח לצופיו שהוא והם אחד המה. גם הוא עומד בתור לבנק, גם הוא נאבק בפקח הנותן לו דוח, גם הוא מתקשה לסגור את החודש, גם הוא מתייסר על הבן שהולך לקרבי. אך ככל שהדודואיסט ישתמש בעוד ועוד פכים מחייו ה"פרטיים", מוזמן הצופה לחשוד שמישהו שם עושה טיפטיפה יותר מדי מאמצים כדי למחות.
אורלי וילנאי וגיא מרוז הם מה שנקרא לוחמי צדק, לפחות בעיני עצמם. כבר כמה וכמה שנים שבפורמטים כאלו ואחרים "בולדוג", "המשמר האזרחי", "מוסר השילומים" וכמובן "אורלי וגיא בע"מ" שחזרה אמש (שני) לעונה חדשה בערוץ 10 עוסק הצמד הדינאמי בנושאים חברתיים, כלכליים ובכלל בחשיפת עוולות הנעשים לאזרח הקטן. אין שום ספק בכלל שמדובר בנושאים ראויים, חשובים, כאלו שרק מצלמה ושם מספיק מרשים יכולים לחשוף ולהביא אל התודעה הציבורית. עשייה טלוויזיונית מהסוג הזו מקובלת ונפוצה בכל העולם, ודוקו-אקטיביסטים נמצאים בקו האש פעמים רבות עבור המטרה הגדולה מהם.
אלא שהבעיה מתחילה כאשר המטרה הגדולה נשכחת תחת הפרסונה הגדולה יותר שדוברת אותה. אז הפער בין הכוונות הטובות למעשים בפועל נהיה בלתי נסבל ויציר הכלאיים המבהיל והחדש שנולד הופך לזללן תשומת לב ואהדה, גם במחיר אמינות. זה קרה לדודו טופז, אברי גלעד, יאיר לפיד, והנה גם אורלי וגיא, אלו שפעם היה אפשר להאמין שיש בהם רעב שמוציא אותם למסעות צלב, הפכו שבעים, שבעים מדי.
כבר בתחילת התוכנית הראשונה לעונה מבטיח לנו הצמד שכדאי להישאר, שיהיה כיף. "תבואו תהיו איתנו נסביר לכם", ממתיקה וילנאי, "היום יחולקו 15 מיליארד שקלים, לכולנו". חברות הביטוח לא עושות את כל המאמצים הנדרשים לאתר כספי פיצויים וקרנות המגיעים לאזרחים לא עניין של מה בכך. בכובד ראש רומז מרוז שהם מסכנים את עצמם כי חברות הביטוח מפרסמות, אפילו בערוץ 10, אבל בכל זאת הוא ובת זוגו מסכימים לעשות מעשה מיקי רוזנטל ב"שיטת השקשוקה" ולסכן את צווארם עבורנו. "יש דברים שכולנו צריכים לדעת ולא יעזור כלום. אנחנו רוצים לנצח את השיטה הזאת". אלא שיש משהו מטריד ומניפולטיבי באמירה הזו, שמזמינה את הצופה לגייס אמפתיה אפריורית למנחים ולשכוח לרגע מהצרות הקטנוניות שלו.
חוץ מ-15 המיליארדים האבודים של כ-ו-ל-נ-ו, עורכים וילנאי את מרוז ניסוי בבני אדם, כדבריהם, כאשר העיתונאית מרב בטיטו מסכימה לוותר על הנוחות שבביתה הרענני ולעבור לחיות עם משפחתה בתקציב של משפחה ממוצעת. מעניין, בטח שכן. מחדש? לא באמת.
בין לבין יוצאים השניים לבדוק מה מצבם של הכלבים הצה"ליים ביחידת הכלבנים. התשובה "לא טוב". מעניין, בטח שכן. אלא שתגובת דובר צה"ל שמפריכה את כל התחקיר שמצדו לא נשען על דבר חוץ מאגרסיביות מילולית של מרוז וחיילת (אחת!) עלומה, חבושה בפאה איומה, שמעידה על הזנחה לא זכתה ליותר ממשיכת כתפיים ספקנית של צמד הבולדוגים. הצופה לא צריך להיות מוטי גילת כדי להבין שהתחקיר היה רעוע מיסודו ולא מבוסס דיו כדי להיות אייטם רציני.
אנחנו זקוקים לתוכניות תחקירים, אנחנו זקוקים לדוקו-אקטיביסטים רציניים ואמיצים, ולא כל אחד היה בוחר לו משלח יד מרגיז ומתסכל שכזה. אבל יותר מכך, אנחנו זקוקים לעוסקים במלאכה שזוכרים שהעובדה שהם עוסקים בנושאים חשובים לא הופכת אותם לחשובים בעצמם. הדבר הנורא מכל שיכול לקרות לעיתונאי הוא להפוך לכוכבן, ובמדינה שיש בה די והותר מפלצות תהילה, יהיה זה צדק חברתי לא קטן אם ישאירו לנו חלקה אחת קטנה שלא נגועה באגו טריפ של סלבס.