עושה שכונה

(פסטיבל מוסררה מיקס 10)

ילדיהם של מקימי תנועת המחאה "הפנתרים השחורים" מארחים מיצגי וידיאו ארט בחצרות בתיהם. נשמע כמו תחילתה של בדיחה? לפי האמנית שרון הורודי, אוצרת התערוכה "סדקים" שנפתחת היום (שלישי) בשכונת מוסררה בירושלים, זו אינה בדיחה – זו שירה. התערוכה, שפזורה ברחבי השכונה העתיקה והסואנת, מוצגת במסגרת פסטיבל מוסררה מיקס שחוגג עשור לקיומו והנו חלק מ"מתחת להר", האירוע האלטרנטיבי של פסטיבל ישראל, ולדברי הורודי היא מהווה "ניסיון להבין את המאקרו דרך המיקרו באמצעות השוטטות בשכונה - בדיוק כמו ששירה מנסה לדבר על נושא רחב דרך צמצום".

"התייחסתי אל התערוכה כאל יצירת אמנות שלי ולא מתוך עמדת אוצרות קונסרבטיבית", היא אומרת בשיחה עם וואלה! תרבות לרגל פתיחת התערוכה, "ואני מרגישה שהתוצאה הסופית חושפת יצירה שלמה שמחולקת, כמו השכונה בה היא מוצגת, לשירים וסיפורים קטנים ואישיים – הן של האמנות והן של החיבור בין המיצגים לתושבי השכונה".

לעומת רב השנים הקודמות שבהן התקיים הפסטיבל בבית הספר לאמנות מוסררה ע"ש נגר, השנה מתקיימת התערוכה בסמטאותיה וחצרותיה של השכונה. קיר המוזיאון הלבן התחלף במחסן בגינה, בקיר של מגרש ספורט או בקירותיה הפנימיים של באר עתיקה. השכונה עצמה, שממוקמת בין מאה שערים, מגרש הרוסים והעיר העתיקה, הוקמה על ידי מהגרים ערבים מירדן במאה ה-19, ננטשה במלחמת העצמאות ואוכלסה מחדש על ידי עולים מצפון אפריקה. עתה פתחו תושביה את בתיהם וחצרותיהם ויצרו מרחב אמנות ציבורי בתוך המרחב הפרטי שלהם, כיאה לשמה של השכונה, שנובע מהמילה הערבית "מצרארה" שפירושה שופע חיוניות.

"מכיוון שזו הפעם הראשונה שאני אוצרת את התערוכה (והפעם הראשונה שלי כאוצרת בכלל), החלטתי לנסות למצוא נושא רחב שיכתיב יותר את החלל ופחות את התמה המרכזית שמאפיינת את העבודות", מנסה הורודי לפשט את התופעה המורכבת של תערוכה בתוך שכונת מגורים. "החלטתי לא להתייחס לנושא כאל דבר מוכתב מלמעלה אלא לבוא אליו מהקרקע, מתוך השכונה בה שוכן בית הספר. זאת כדי להתייחס לתערוכה הזו כאל שוטטות בין הסמטאות ובין היצירות. כך, הביקור בתערוכה אמור להפוך אקטיבי, מסתורי ואף לבנות סיפור מעגלי כיוון שהיא רבת רבדים ואין לה מסלול מדויק המוביל בין העבודות לקראת איזשהו סוף ברור. חוסר הקוהרנטיות של כל האירוע הוא קצת חלק מהמרקם הטבעי של הפסטיבל עצמו, ולכן אני ממליצה לצופים להשאיר בבית את הציפייה למשהו מוכר, שיטתי וברור ולאפשר לעצמם ללכת קצת לאיבוד."

אפילו קטלוג התערוכה, המהווה מפה פיזית בין העבודות, מדגיש קודם כל את הכתובת בה הן ממוקמות, כששם היצירה ואף שמו של האמן הופכים משניים. כך, ניתן לעבור מהעבודה ברחוב הע"ח 7 (של האמן הצרפתי מיכאל יסמין) אל העבודה ברחוב דניאל 12 (של האמן הארגנטינאי-גרמני צ'רלי ניינסון) ולסיים בעבודה ברחוב הלני המלכה 24 (של האמן הירושלמי בועז אהרונוביץ').

הורודי עצמה היא אמנית וידיאו ארט דוקומנטרי, מלמדת בבית הספר לאמנות מוסררה וחברה בארגון הסיוע אקטיוויז'ן, שמלמד קולנוע, אמנות וצילום בשכונות מצוקה ברחבי הארץ. דרכה לצד "האלטרנטיבי" של העשייה האמנותית (אם לאמץ את ההגדרה שניתנה לכל מה שנכלל ב"מתחת להר" כאירוע האלטרנטיבי של פסטיבל ישראל) עברה דרך המוסדות הרשמיים ביותר, החל מבצלאל ועד למכללה הממלכתית לאמנות בשטוקהולם. המעבר שלה מהצד של ה"הר" אל "תחתיתו", אם כן, מעיד לא רק על החזות שבית הספר בו היא מלמדת מאמץ לעצמו ועל סוגי העבודות היוצאות ממנו, אלא גם מדגיש את האלמנטים החברתיים והפוליטיים המנחים את הורודי ושמקבלים ביטוי גם בעבודתה כאוצרת.

"תערוכה כזו, המוצגת במרחב פרטי עבור שימוש ציבורי, התקיימה בעבר בניו יורק, בשכונות הלאוור איסט סייד, אבל לא נעשה דבר כזה בארץ עדיין", היא מספרת בגאווה. "זו ממש חוויה אחרת של צפייה באמנות, כיוון שזה מוציא את הרשמיות של המוזיאון מהמשוואה וחושף מה שנקרא 'אמנות גבוהה' לקהילה רחבה יותר, שלא בהכרח תלך לצפות בתערוכת וידיאו ארט במוזיאון ישראל.

"חלק מבעלי הבתים, שרובם מוותיקי השכונה, הפכו מעין פרשנים של העבודות שמוצגות אצלם, וזה מבטל במובן מסוים את התסכול ה'עממי' מתחושת הניכור שאמנות מודרנית מייצרת כשהיא מוצגת בחלל רשמי יותר. מעבר לזה, אני מרגישה שחלק מהפתיחות של כולם לתערוכה נובעת מההבנה שזה מה שמבדיל אותם משכניהם החרדים. הם מאד מפחדים מהתחרדות השכונה וזה צעד אקטיבי לקבוע שאופי השכונה נשאר חילוני".

גם בית הספר מבחינתה מהווה אלטרנטיבה ברוכה לממסד הנוקשה וה"דוגמטי" שבצלאל מייצגת עבורה. "אני תוצר של בצלאל, ושם המורים נוהגים ליצור שכפולים של עצמם ומתמידים בשיטת לימוד נוקשה ודוגמטית עד היום. העבודה בבית הספר במוסררה, המאפשר לתלמידים להתנסות באופן שאינו קובע מהצעד הראשון שלהם מה יהיה סוף המסלול, היא ממש תיקון מבחינתי. פה אנחנו לא נשענים רק על העבר".

אך גם לאלטרנטיבה צריכה להיות מסגרת, ומתוקף היותה תערוכה רבגונית, רב תרבותית, ואפילו אנרכיסטית – לפחות מבחינת הכאוס שנובע מביטול המרחב הבטוח והמוגדר של חלל תצוגה קונבנציונאלי – קיים חשש שהעבודות ייבלעו בין הסדקים של הסמטאות הפתלתלות והיצירה עצמה תלך לאיבוד. אלא שהורודי, מסתבר, אינה מודאגת. "כל העבודות הן בעלות איכות חזותית מובהקת, ולכן הם מתקשרות עם כל מיני סוגי צופים, עם העבודות השכנות שלהן ועם השכונה עצמה. העבודות שנבחרו הן אלה שיכולות לתפקד בתוך מרחב עמוס ויש להן טולרנטיות לזמן שבו אפשר להקדיש להן במהלך מה שמוגדר כשיטוט. הן גם מוקמו תוך התייחסות מובהקת לסאונד של הסביבה, אז אין מה לדאוג".