מוזיקת התכנון: על "בלתי נראה" מאת פול אוסטר

ביצירה הראשונה של סופר נמצאים פעמים רבות החומרים העיקריים שירכיבו את ה"אני מאמין" הספרותי שלו, ויעודנו וישויפו לאורך הקריירה שלו (באם תהיה כזו). בהתאם לזאת, ספרו הראשון של פול אוסטר, "המצאת הבדידות" (1982), אולי ספרו הנוגע ללב והכן מכולם, מכיל בתוכו בהתאמה את היסודות שממשיכים להעסיק אותו גם ברומנים הבשלים והמהוקצעים יותר שפירסם ברבות השנים.

הנובלה הראשונה ב"המצאת הבדידות" מבוססת על ניסיון עקר לתפוס את דמותו של אביו שמת זה עתה, והיא נקראת "דיוקנו של איש בלתי נראה". כמעט שלושה עשורים לאחר אותו ספר ראשון, שנכתב מנקודת ראותו של גבר צעיר, מנסה אוסטר לייצר גשר ספרותי בין דמותו של צעיר מיוסר ובודד לבין הגבר בן השישים שהוא היום. גם בלי לחטט בקרביים האמיתיים של אוסטר ולהתעקש על משיכת קווים בין האוטוביוגרפי לבדיוני - ברור כי כאשר בוחר אחד הסופרים המפורסמים בעולם לקרוא לרומן החדש שלו "בלתי נראה", הוא מכוון להשלמה ולסגירת מעגל עם אותו סופר צעיר שהוא היה.

"בלתי נראה" מזגזג בין שתי עלילות. האחת, ספרו האוטוביוגרפי של אדם ווקר - צעיר יהודי יפהפה, משורר וסטודנט לספרות באוניברסיטת קולומביה, שמנהל מערכת יחסים קרובה ואוהבת עם אחותו. הוא חולק עימה את הצער ואת העול שבהתמודדות עם הוריהם המנוכרים והמעורערים, ועם תחושת השכול המלווה את המשפחה כצל לאחר שבן הזקונים הצעיר נהרג בתאונת טביעה.

העלילה בת ימינו מנווטת על ידי דמותו של ג'ים, סופר בשנות השישים לחייו, שמקבל מווקר המבוגר והגוסס חלקים מכתב היד שלו. בכתב היד הזה הוא מגולל את סיפור חייו הפתלתל – החל במפגש עם מרצה צרפתי, כריזמטי ואלים שמביא אותו לכדי מעורבות בפשע נורא, דרך מערכת יחסים מפורטת של גילוי עריות עם אחותו הקרובה לו מכל אדם ועד סיפור הנקמה של ווקר עצמו.

"החיים נעשים מוות, כמו היו החיים מאז ומתמיד קניינו של המוות הזה. מוות ללא אזהרה. כלומר: החיים נפסקים. והם עלולים להיפסק בכל רגע". כך אומר פול אוסטר הצעיר ב"המצאת הבדידות", ואכן סיפור חייו של אדם ווקר ב"בלתי נראה" שואב לא מעט אלמנטים ביוגרפיים מאוסטר הסופר – לימודים באוניברסיטת קולומביה, שהייה בפריז לצורך לימודים וכתיבה, קריירה ספרותית והיחס האינהרנטי של אוסטר-ווקר לאקראיות שבמוות ולארעיות שבחיים.

ב"בלתי נראה" משליך אוסטר אל הקדירה הספרותית שהוא רוקח חומרים מגרים ועסיסיים – סיפור אהבה יפהפה ומופרע בין אדם לאחותו; מסעות נקמה חוצי יבשות; חשבון נפש שעורך אדם לפני מותו במעמד וידויי מול סופר עמית אחר. אבל דווקא ההתרה, שבה מתברר כי סיפור גילוי העריות שעליו מתוודה אדם ווקר הוא (או שכן או שלא) המצאה או משאלת נפש של אדם גוסס, מחלישה את האפקטיביות של העלילה.

אוסטר הוא סופר מיומן ופורה. למעשה, כה מיומן, רהוט, ועקבי בנושאים המעסיקים אותו, שאפשר לחשוד בו כי פיתח לעצמו נוסחה אפקטיבית שהוא משכפל בווריאציות כאלו ואחרות. בין היתר, מודע אוסטר להקבלה המתבקשת בין בן דמותו ובינו, והזגזוג העדין בין ה"אמיתי" לבדייה מתבצע בתוך עלילת הספר, כמו גם בהשוואה מעוררת החרדה בין אוסטר לווקר.

קשה להאמין שאוסטר לא כיוון בעצמו לבלבול או למתח בין דמות הסופר בספר ובינו עצמו - ודווקא המעשה המניפולטיבי, המודע לעצמו הזה, מאכזב. שכן, "בלתי נראה" היה יכול להיות הספר שיחזיר את אוסטר להיות סופר יוצר יותר מאשר סופר מבצע. ב"ארמון הירח", למשל, כמו גם ב"הטרילוגיה הניו יורקית", יצר אוסטר עולם משכנע, נוגע ללב ומהודק. ספריו המאוחרים יותר נדמים לפעמים לתרגיל ספרותי, ליטוש של מקצוע הכתיבה לכדי ביצוע מושלם אבל נטול נשמה. אוסטר הפך לפסנתרן מיומן שיודע על אלו קלידי רגש להקיש כדי לייצר את הפריטה המתוקה, המתרפקת על נימי נפשם של קוראיו, אבל הוא עצמו חושב על מה יאכל לארוחת הערב לאחר הקונצרט.

בגלל כל זה, מעניין ומיומן ככל שיהיה, "בלתי נראה" מפספס את העימות המתבקש בין אוסטר הצעיר, בעל תחושת הדחיפות, שהמציא את הבדידות כסופר בעל נשמה, ובין אוסטר הנמצא בעשור השביעי לחייו ומכיר היום את שרירותיות החיים, את תעתועי הקארמה, את המוסרנות ואת הצדקנות האמריקאיים, ובוודאי שאת המוות ממקום אחר.