לונדון וקירשנבאום

הייתי בלונדון, ראיתי הופעות ועכשיו אני כאן כדי לספר על זה. נתחיל בהופעה של הפול. שבוע ומשהו לאחר שהאלבום ה-28 של הפול יצא לחנויות, הגיע מארק אי. סמית עם אשתו הצעירה, הקלידנית אלנה פולו (שלא הורידה את המעיל כל ההופעה), ועם חבורתו הנוכחית, לקדם את “Your Future Our Clutter", ב-Shepherd’s Bush Empire.

אולם ההופעות הוותיק, המסוגל לאכלס כאלפיים איש, היה מפוצץ. קשה להאמין כי להקה שפועלת כבר 34 שנה – ואנחנו לא מדברים על להקה שנעלמה ועשתה קאמבק, אלא על אחת שפועלת ברצף מאז שנות השבעים – מצליחה להביא כמויות כאלה של קהל. זה לא תמיד היה ככה, אבל בשנים האחרונות, מאז חזרת הפוסט-פאנק, הפול הפכו לסוג של קונצנזוס בקרב כל מי שמבין משהו מהחיים שלו.

באותו ערב הכיל השפרדס בוש אמפייר מעריצים ותיקים ומבוגרים בצד היפסטרס צעירים. כולם באו לראות איש אחד. ולאיש הזה – כך נראה כשהוא עולה לבמה, לאחר שלהקתו הכינה את השטח עם צלילי הפתיחה הרפטטיביים של "O.F.Y.C. Showcase" – אין שיניים.

מארק אי. סמית כבר מזמן לא נראה במיטבו, וזה אפילו חלק מהאפיל, אבל בשניות הראשונות המראה שלו קצת מבהיל. הוא בן 53 עם חזות של בן 73. הוא נראה שיכור מהתחת, רוב הזמן עיניו חצי עצומות ומעת לעת הוא מחפש משהו עם הלשון בפה. עושה רושם שהחניכיים שלו מעניינות אותו הרבה יותר מהקהל או מהלהקה.

הניתוק בינו לבין הלהקה מוחלט: היא עושה את המוטל עליה ומנגנת את השירים, והוא מטייל על הבמה מצד לצד ועושה מה שבא לו. לפעמים בא לו לדקלם את המילים, לפעמים בא לו לשחק לגיטריסט עם הכפתורים של המגבר, ומדי פעם הוא בכלל יורד מהבמה וחוזר אחרי כמה דקות. אם זה לא היה מארק אי. סמית היה אפשר לחשוב שמשהו כאן לא בסדר.

רוב ההופעה היתה מורכבת משירים מהאלבום החדש, והשירים המעטים האחרים היו מן אלבומים האחרונים (סמית יצא לנוח כשאשתו שרה את "I've Been Duped" מהאלבום הקודם, “Imperial Wax Solvent”). אמנם האלבום החדש מעולה, אבל קשה לא להתאכזב מכך שהפול לא הואילו בטובם להעניק לקהל אפילו קלאסיקה אחת לרפואה.

נראה לי שהשיר הכי ישן שבוצע בכל ההופעה היה "Theme From Sparta F.C" מהאלבום"(The Real New Fall LP (Formerly Country on the Click” מ-2003, שנוגן בהדרן לקול צהלות הקהל. אבל לא צריך להביט בסט-ליסט כדי להבין שמארק אי. סמית לא בקטע של לרצות את הקהל. באופן כללי היה נראה שאין דבר שמעניין אותו פחות מן הערב הזה. מזל שהלהקה החזיקה את ההופעה.

מארק אי. סמית כבר מזמן הצהיר כמה הוא מבסוט מהלהקה החדשה שלו, ולראשונה מזה הרבה מאוד שנים מדובר בהרכב ששורד כבר שני אלבומים. יש אפילו סיכוי שהגיטריסט פיטר גרינוויי יהיה מהבודדים ששמם ייזכר כשידובר בעתיד במורשת של הפול.

הלהקה נשמעת טוב – גם באלבום וגם בהופעה – אבל הערב הזה הדגיש הבדל מהותי בין הפול של היום לפול של פעם. בעבר, היה איזשהו חיבור אורגני בין מארק לבין מה שהלהקה מנגנת – הוא אפילו היה שר לפעמים! לעומת זאת, היום נדמה שהלהקה יכולה לנגן מה שלא יהיה, כי זאת בסך הכל מוזיקת רקע לנאומים של סמית. נראה שגם אם הלהקה תנגן את "התקווה" הוא יסתדר. האמת, רוב הסיכויים שהוא בכלל לא ישים לב.

"אני באמת לא יודע הרבה על ה-Raincoats חוץ מזה שהן הקליטו מוזיקה שכל כך השפיעה עלי עד שבכל פעם שאני שומע אותה אני נזכר בתקופה מסוימת בחיי שבה הייתי (בואו נאמר) מאוד לא מאושר, בודד ומשועמם. אם לא היה לי את הלוקסוס של לנגן את העותק השרוט ההוא של האלבום הראשון של ה-Raincoats, הייתי חווה רגעים מעטים מאוד של שלווה".

המשפטים האלה, שקורט קוביין כתב ב-1993, מופיעים בעטיפה הפנימית של ההוצאה המחודשת לאלבום הבכורה של ה-Raincoats, שיצא לפני כמה חודשים, שלושים שנה לאחר שהגיע לחנויות בפעם הראשונה.

עם כל הפתיחות של הסצינה, בסך הכל היה הפאנק שייך מסורתית לגברים. רק כשמהפכת הפאנק עשתה את שלה, והמילה "פוסט" סימנה הגעת גל חדש של להקות, החלו לקום הרכבי (פוסט) פאנק של נשים. וכך, ב-1979 הוציאו שתי להקות בנות מלונדון אלבומי בכורה שעתידים היו לשנות את מקומן של נשים בעולם המוזיקה העצמאית. האחד היה “Cut” של הסליטס – שהלך לכיוון של רגאיי, דאב וPאנק-Fאנק. האחר הוא האלבום הסלף-טייטלד של ה-Raincoats – חגיגה אופורית של אינדי נסיוני, מוזר וחובבני, עם כינור חורקני, מקצבים מטורפים וטקסטים שכמוהם טרם נשמעו בפאנק - טקסטים על רגשות שאינם כעס!

“The Raincoats” הוא אחד האלבומים המרגשים והמיוחדים ביותר בפוסט-פאנק, וההופעה החשובה והטובה ביותר שראיתי בביקורי האחרון בלונדון ללא ספק היתה הופעה בה ה-Raincoats ביצעו אותו מתחילתו עד סופו.

לאחרונה שולט בעולם ההופעות טרנד, שבמסגרתו מבצעות להקות במלואם את אלבומיהן הקלאסיים. כל אלבום שחוגג עשר, עשרים, שלושים או ארבעים אוטומטית מועלה על במה. אפילו שכל להקה, מ-Devo ועד א-הא, עושה את זה, זאת הפעם הראשונה שיצא לי להיות בהופעה כזאת. ומה אני אגיד לכם? קונספט מעולה. הלהקה לא צריכה לשבור את הראש על סט-ליסט והקהל יודע בדיוק מה הוא הולך לקבל.

לאחר הופעת חימום של להקת בנות עכשווית חמודה עם שיק שבטי בשם טראש קיט, שממשיכה את מסורת להקות הבנות של הפוסט-פאנק, הגיע הדבר האמיתי. על במת הסקאלה בקינגס קרוס עלו אנה דה סילבה הפורטוגזית (גיטרה, שירה) וג'ינה בירץ' (באס, שירה) – שתי המייסדות, שנפגשו באמצע שנות השבעים בבית ספר לאמנות והחליטו להקים להקה.

לשתיים הצטרפו הכנרת אן ווד (שהחליפה את הכנרת המקורית ויקי אספינול מתישהו בשנות התשעים) ומתופף צעיר יותר. הוא החליף את פלמוליב המיתולוגית, שהייתה המתופפת של הסליטס עוד לפני שהצטרפה ל-Raincoats, ולפני כמה שנים נולדה מחדש כנוצרייה אדוקה.

הקסם של אלבום הבכורה של ה-Raincoats טמון בתחושה שהוא עומד להתפרק כל רגע. זוהי יצירתן של חבורת בנות רגישות, אמיצות, מצחיקות וחצופות שלא יודעות לנגן, וככזו לא פלא שהאלבום כולו עומד על כרעי תרנגולת. דווקא בגלל שמדובר באלבום כל כך פריך ומבולגן, שמורכב מאסופת צלילים כמעט אקראיים, לא היה לי ברור איך הן עומדות לבצע אותו בהופעה.

הנחתי שההופעה תהיה מבולגנת כמו שהאלבום מבולגן. מה גם ששמעתי שהופעות האיחוד של הסליטס הן כאוס מוחלט. אבל מתברר שטעיתי. שלושים שנה לאחר צאתו, בחרו ה-Raincoats לשחזר את אלבום הבכורה שלהן אחד לאחד. מתברר שאפשר להפוך בלגן ספונטני לבלגן מתוכנן ומחושב.

באופן די מפתיע, הכל נשמע מעולה ודומה מאוד לאיך שזה נשמע בתקליט. אפשר להתלונן על המתופף המקצוען, שמן הסתם לא מתקרב לתיפוף הפסיכוטי של פלמוליב, אבל בסך הכל זה עוזר להופעה לא להתפרק. במהרה נעלם המתופף ברקע, כי הנוכחות של אנה דה סילבה הרצינית, ג'ינה בירץ' המצחיקה והחברותית ואן ווד המקפצצת, לא פחות ממהפנטת.

"Off Duty Trip", שנכתב בתגובה למשפט אונס שבו השופט זיכה את הנאשם כדי לא לפגוע בקריירה הצבאית שלו, ממלא את עיני בדמעות. כך עושה גם "You're a Million", המבכה אהבה שנגמרה. הביצוע המעולה ל"לולה" של הקינקס, שבו הן מארחות על הבמה את Viv Albertine מהסליטס, מרגיש כמו מסיבה. מסיבת סיום בתיכון (אם התלמידות היו נשים מבוגרות) אמנם, אבל עדיין מסיבה.

לאחר שהן מסיימות לנגן את כל שירי האלבום, הן יוצאות להפסקה קצרה וחוזרות עם עוד סט. החצי השני של ההופעה הכיל כמובן את הסינגל הראשון, "Fairytale in the Supermarket", שלא נכלל באלבום המקורי, וגם שלל שירים מאוחרים יותר. אחד הרגעים המרגשים ביותר בחלק זה של ההופעה הוא שירה של ג'ינה בירץ', "Babydog", מאלבום הקאמבק של ה-Raincoats מ-1996, "Looking in the Shadows", שבו היא נובחת כמו כלב ומספרת על אשה עקרה שמתייחסת לכלב שלה כמו לתינוק.

הופעת איחוד של להקה ותיקה היא תמיד הימור – זה עלול להיות גרוע ומביך, ולהרוס לך להקה שאתה ממש אוהב. במקרה של ה-Raincoats ההימור לגמרי השתלם. לפני שלושים שנה הן הוכיחו שבנות יכולות להקים להקה ולעשות את זה לא פחות טוב מבנים - בלי להכנע לתכתיבים שוביניסטיים של איך בנות צריכות להראות ולהישמע. עכשיו הן הוכיחו משהו לא פחות חשוב: נשים בנות חמישים פלוס יכולות לתת הופעה מעולה בלי להראות ולהתנהג כמו מדונה, וזה באמת גילוי מרעיש.