שמרנים, נמאסתם

אלו היו הימים הרעים-טובים. מרגרט תאצ'ר עלתה לשלטון ב-1979, שביתת הכורים פרצה והכלכלה הבריטית היתה במשבר מתמשך. קרבות ברוטליים התנהלו בלי הפסקה בין המשטרה והכורים, בקהיליות בצפון אנגליה וסקוטלנד הוקמו קרנות מיוחדות בהן נאספו כספים למסיבת ענק ביום שתאצ'ר תמות ובערים הגדולות התחללו מהומות ששיאן בטוקסטת', ליברפול, ב-1981. בינתיים, התרבות פרחה.


בילי בראג מחה ומאוחר יותר הנהיג חבורת אמנים תומכי לייבור, הספיישלז כתבו על התמוטטות ערי הממלכה (Ghost Town), מוריסי כתב על חייו כצעיר מיואש במנצ'סטר ואלן בליסדייל יצר את סדרת הטלוויזיה Boys from the Blackstuff על קריסתה של ליברפול. זה היה תור הזהב של הסאטירה והאמירה החברתית. תאצ'ר היתה דמות דמונית, שונאת אדם, מהפכנית אמיצה וחסרת מעצורים, עריצה ומטילת פחד.Spitting Image , המקור לחרצופים, התפרנסו מתאצ'ר במשך שנות דור פוליטי. מנגד היו להקות אסקפיסטיות כמו דוראן דוראן ושפנדאו בלט שייצרו פופ דוחה לתקופות קשות. גם כשהמצב הכלכלי השתפר, לא מעט בזכות גילויי הגז בים הצפוני, הסאטירה נותרה חדה כשהיתה רק שהפעם המטרה היתה תרבות הבצע של שנות השמונים. בקולנוע, קן לואץ' ומייק לי יצרו סרטים על ההתעללות במעמד הפועלים ועליבות החיים בשיכוני הערים.

13 שנות מפלגת הלייבור בשלטון, לעומת זאת, זכו לתווית הבריטפופ וקול בריטניה. טוני בלייר אירח בדאונינג 10 את אואזיס, בלר פרחו, בסיטי אנשים המשיכו להתעשר ובחיי התרבות נוצרו גיבורים חדשים לתקופה אופטימית. מלבד הסרט "המלכה", היו מעט מאוד התייחסויות ישירות לצל שהטיל טוני בלייר על התקופה ולא במקרה. בלייר היה מסוג האנשים המשכנעים לכאורה, כאלה שקל להסכים לדעותיהם אבל קשה להיזכר מה הם אמרו אחרי חצי שעה. מלבד היציאה למלחמה בעיראק, בלייר לא עורר מחלוקות של ממש בציבור הבריטי, זכה בשלוש מערכות בחירות ולמעשה היה ממשיכה האלגנטי יותר של תאצ'ר.

כפועל יוצא, בלייר היה רע לסאטירה. בלי שנאה ופחד, סאטירה היא בדרך כלל תוכנית חיקויים צפויה והיו הרבה כאלו בעשור האחרון בבריטניה. זה היה משטר של סיסמאות, דיבור מנהלי, שיווק וספין שייצר שלושה גיבורים בולטים: מלקולם טאקר, דיויד ברנט וכריס מוריס.

טאקר (בגילומו של פיטר קאפלדי), גיבור סדרת הטלוויזיה The thick of it והסרט In the Loop, יועץ תקשורת רב עוצמה, בעל יכולת וירטואוזית לקלל, להעליב ולהטות את המילה פאק, נוצר בהשראתו של אליסטר קמפבל, יועץ התקשורת של ממשלות הלייבור, תחליף תאצ'ר לדור פוליטי אנמי. הוא היה האיש החזק בווייטהול, האיש שכלי התקשורת תיעבו ונזקקו לו וחברי הקבינט רעדו מפניו. האופן שבו השתלשלות ההחלטה לצאת למלחמה מתוארת ב"אין דה לופ" הוא הסאטירה החריפה ומעוררת הדאגה ביותר שנכתבה על המלחמה בעיראק. אחרי צפיה בטאקר היה קשה להביט במהדורת חדשות על מעלליה השלומיאליים של ממשלת גורדון בראון בשלוש השנים האחרונות מבלי לחשוב שכל החלטה מתקבלת על ידי טאקר כזה או אחר בהתאם לכיסוי התקשורתי.

בראון עצמו זכה לטיפול אכזרי במיוחד אבל כזה שישכח בעוד שבועיים. "כמו לרצוח פיל על ידי נעיצת סיכות", תיאר המבקר השנון צ'רלי ברוקר את ההתעללות הקבועה בו. זה היה קל מדי, לצחוק על השלומיאליות והמבוכה של אדם חצי עיוור. זה היה הרבה יותר מביך ממצחיק כי קשה לשנוא אדם כמו בראון, גם אם שרי ממשלתו נראה כמו סאטירה על השרים שנידפים ברוח כשמלקולם טאקר נכנס לבניין.

הסאטירה המוצלחת יותר כוונה לעבר משהו עמום יותר שאפיין את תקופת הלייבור ואותו אפיין דיויד ברנט, אותו בוס מהגיהינום היומיומי של "המשרד" של ריקי ג'רווייס. ברנט תיאר את עולם העסקים, אבל זה היה תיאור תקף גם של המערכת הפוליטית. כל אותו דיבור מנהלים מודרני, הבוסים המנותקים מהמציאות, המסתחבקים ולא מודעים לחוסר כישרונם. זה היה עידן נטול דמות שראוי לשנוא, רק סטייל וסגנון דיבור מבעית ונטול זהות פוליטית.

סדרת הטלוויזה השניה והחד מימדית של ג'רוויס היתה "Extras" שעסקה בתרבות הסלבריטיז והציגה אותם כאנשים פגומים שאינם מסוגלים לראות מעבר לחדר ההלבשה שלהם. המטרה היתה נכונה אבל הביצוע היה עייף בהשוואה למתקפה הטוטאלית של היוצר כריס מוריס, שטבח בסלבריטיז וכלי התקשורת המפארים אותם בסדרת סרטי חיקויי סרטי התעודה Brass Eye. התוכנית על פדופיליה, בהם הקריאו פוליטיקאים ומופרסמים טקסטים מופרכים ומעוררי דאגה בסגנון "לפדופילים יש דנ"א שקרוב יותר לדנ"א של סרטן משל בני אדם") זכתה למספר התלונות הגבוה ביותר בתולדות שידורי הטלוויזיה בבריטניה, אות כבוד מרשים.

אז למה ניתן לצפות מתקפת ממשלת השמרנים-ליברלים של דיויד קמרון וניק קלג (שזכתה כבר לכינויי המבריק קונ-דם)? בקולנוע צפויים כרגיל סרטים של לואץ' ולי על מנוולות השלטון השמרני ועליבות החיים בבריטניה, אבל הסאטירה תהיה רעננה אחרי שנים של התעפשות. בצמרת השלטון מצויים שני עשירים, בנים למשפחות מיוחסות שהתחנכו במוסדות פאר ומאששים כל סטריאוטיפ על מעמד השלטון. הם עוד יעוררו איבה של ממש, לא מעט בזכות הכרזות מופרכות על עידן חדש בפוליטיקה, אבל לא בטוח שאותו זעם כמו בימי תאצ'ר. קמרון לא נראה מאיים כמוה וגם ההבדל בין השמרנים ללייבור זעיר בהשוואה לשנות השבעים, אז היה פער אידיאולוגי עצום בין שתי המפלגות. "כל הפוליטיקאים היום הם ילדיה של תאצ'ר", אמר השדר אנדרו מאר בסדרת התוכניות המצוינת שלו על ההיסטוריה המודרנית של בריטניה. זה לא הכר האידיאלי ליצירה חברתית נוקבת.

למרות זאת המיתון המאיים עשויים להחזיר את הקול החברתי ליצירה הבריטית. בטלוויזיה כבר נערכים לקיצוצים בתקציב בכל הערוצים. גם ההקצבה הממשלתית למוסדות חינוך, תרבות ורפואה תצטמצם בשנים הבאות. מבלי אלטרנטיבה של ממש, כשהיום ברור שכולנו נשלטים כאן על ידי הבנקים, יהיה חסר הלהט אבל ניתן לצפות ולקוות שיותר ויותר קולות רציניים יישמעו. במוזיקה זו הזמן שבונו, זחוח, צדקני ויהיר כמו קבוצת הכדורגל של ברצלונה, יפנה את הזירה לקול צעיר וזועם. אי אפשר לסמוך על בילי בראג שיעשה זאת במשך שלושים שנה כמעט לבדו.