פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שקט רועש רועש: הפיקסיז בפסטיבל פרימוורה - ביקורת

      נכון, הם לא מוציאים מילה מהפה ולא זזים על הבמה, אבל השירים של הפיקסיז כל כך טובים שזה לא שינה לקהל בפסטיבל פרימוורה. עינב שיף נשק קטאלוני

      כאבי הרגליים של פסטיבל, אלו שנגרמים כתוצאה משילוב של עמידה ממושכת, קפיצות לגובה בינוני, הליכה מבמה לבמה וכמובן אלכוהול, לא דומים לאף כאב אחר. אפשר לקרוא לזה מסע כומתה, אבל מצד שני, אנשים שהולכים לפסטיבלים מאמינים בללכת שעות בשביל הפיקסיז, לא בשביל כובע די מוזר. היום השני של פסטיבל פרימוורה עמד בסימן אותם כאבים משמחים שהלכו ונבנו לקראת רגע השיא של הערב וההופעה היחידה שאי אפשר באמת לעמוד בה – של הפיקסיז.

      תשע שעות לפני כן עמד אואן פאלט (פיינל פנטזי) באולם בגודל של בית ליסין, שהיה מלא מפה לפה והרשים מאד בווירטואוזיות שכללה שימוש בו זמנית בקלידים, כינור ולופר. לעתים הצטרף אליו אדם נוסף בתופים וגיטרה ואכן, באולם הקונצרטים התרחש סוג של קונצרט. אחריו לקחו הניו הפורנוגרפרז את הבמה מרכזית עם הפאוור-אינדי פופ המרשים שלהם, שהופך קצת פחות מרשים בלי הנוכחות של דיסטרוייר (דן ביהר) על הבמה. אחר כך The Best Coast מעבירים עוד שעה בכיף של כאבי רגליים, Spoon של דניאל בריט מגשימים לי חלום ישן ונותנים הופעת רוקנרול כל כך מהוקצעת שזה מדגדג, קוקורוזי מזיינות את המוח ואת עצמן וזה לא מרגש. ואז הגיעה ווילקו.

      ג'ף טווידי עם נלס קלין בהופעה של ווילקו (יח"צ , Chus Sanches)
      אחד מכותבי המילים הגדולים באמריקה בעשורים האחרונים. ג'ף טווידי עם נלס קלין בהופעה של ווילקו בפרימוורה (צילום: יח"צ)

      מי אמר שזו להקת קאנטרי?

      היו שנים שווילקו, אותו הרכב-על משיקגו שהוציא את אחד מאלבומי העשור האחרון, "Yankee Foxtrot Hotel", תויגו תחת הז'אנר אלט-קאנטרי, שזה כמו לסווג את הביטלס כלהקת רוק או לקרוא למייקל ג'ורדן כדורסלן. בסוף ההופעה אמר אחד הנוכחים בקהל שהוא מעולם לא ראה להקה עם יכולת כל כך מרשימה לקרוס-אובר בין בלדות רומנטיות לכאוס נויז, שגם הוא בהיגיון הפנימי שלו למעשה בלדה רומנטית. הלהקה בראשות ג'ף טווידי, מכותבי השירים הגדולים שיצאו מאמריקה בשני העשורים האחרונים פתחה עם Wilco - The Song. כמו במקרה של מטאליקה בישראל, לגיטריסט העצום שלהם, נלס קלין, לא היה סאונד כדי להדגים איך ווילקו הם ממש לא להקת אלט-קאנטרי. הלהקה לא עצרה והמשיכה להמנון המרגש שלהם, "I'm Trying to Break Your Heart" ואז עוד רגל על הדוושה עם "Jesus Etc." כשהקהל שר לבד את המילים וזה מסוג הרגעים האלו שבגללם אלוהים המציא את האלצהיימר, כי זיכרונות כאלו לוקחים רק בכוח.

      למרות חסרונו הכה בולט של "Ashes of American Flag", השיר שכיסה את הקבר של האמריקנה הישנה עם דגל של דיאט-קולה, היה בהופעה של ווילקו בפסטיבל כל מה שצריך כדי לשכנע אנשים שחוסכים אגורה לשקל כדי לנסוע לאירועים האלו, במיוחד למי שמבין שרוקנרול ברמה הגבוהה ביותר שלו יפה יותר מכנסייה מרשימה או מוזיאון עם אוסף בלתי ייאמן. במוזיאון, כאבי הרגליים מסמנים לך שזה הזמן ללכת. בהופעה של ווילקו, כאבי הרגליים רק אומרים לך שאתה באמת נהנה.

      בלאק פרנסיס מלהקת הפיקסיז בהופעה בפסטיבל פרימוורה (יח"צ)
      קול שאף קילוגרם עודף בגוף לא יעצור. בלאק פרנסיס בפרימוורה (צילום: יח"צ)

      מי אמר שהפיקסיז צריכים לדבר?

      טווידי סיים עם "Kicking Television" המעולה והקהל נס בריצה לתפוס שאריות מהבמות האחרות, רגע לפני שהפיקסיז עולים. אני הלכתי על Shellac, הרכב הנויז של סטיב אלביני, רק כדי להגיד שלפני הפיקסיז צריך לראות את האיש שהמציא את הסאונד שלהם (כשהפיק את "Surfer Rosa"). מי שהגיע זכה לשמוע את התפילה של אלביני לאל שיהרוג את כולם. היה קשה להתנתק מהמקום, גם בשביל הפיקסיז.

      אבל לך תדע מה יהרוג את הרביעייה המוזרה והלא מתקשרת הזו בדרך. הם עולים לבמה בלי לומר מילה, הקהל כבר התחיל לשיר לפני שהריף הראשון נוגן בכלל וההיסטריה לא מבלבלת אותם. "ססיליה אן" פותח, "Your Mouth" ובלאק פרנסיס כבר צווח את הקול שאף קילוגרם עודף בגופו לא יעצור, "Wave of Mutilation" ואנשים מחבקים אחד את השני, "Monkey Gone To Heaven" ובמדריד כבר התחילו לשמוע את האנשים.

      קים דיל מלהקת הפיקסיז בהופעה בפסטיבל פרימוורה (יח"צ , Inma Varandela)
      מתפקדת על תקן בן האנוש היחיד בפיקסיז. קים דיל (צילום: יח"צ)

      להנאת ועדי העובדים

      בזמן הזה הלהקה לא זזה סנטימטר, כשרק קים דיל מתפקדת על תקן בן האנוש בהרכב הזה ("שלום לכם", "ערב טוב", "תודה רבה רבה", "התאמנו") והאמת – זה פשוט לא חשוב. יותר מעשרים שנה אחרי ששינו את עולם המוזיקה, נראה שכשהפיקסיז כתבו את ההמנונים הם חשבו גם על סיבוב ועדי העובדים שלהם כרגע, שבו כל מי שיש לו כסף מקבל – ומקבל הכל. רק אם עידן רייכל יתלבש עליהם בפרויקט הבא שלו, הם יצליחו לא להרים קהל לשמיים.

      החדשות המשמחות הן שהפיקסיז מבצעים הכל מספיק מהר ומספיק חזק כדי לכלול כמעט כל שיר אפשרי שרצוי לשמוע בהופעה (בלט בהיעדו: "מיסטר גריבס", כן שותף: "Planet of Sound") ובסופו של דבר עם הדרן קטלני של "Gigantic" ו"Where is My Mind" קשה לראות אדם סביר שייצא לא מרוצה מהקומבינציה הזו, שקצת קשה להאמין שבכלל היקום אפשר לה להיווצר. החדשות הרעות? הרגליים כואבות. בטירוף. הפיתרון? הולכים לראות את Yeasayer ממציאים את הפיקסיז מחדש ואת Bloody Beetroots בסט חי, אלא מה.