נבלות: ריהאנה בישראל - ביקורת

(צילום: אבי כהן)

אצטדיון בלומפילד כבר ראה מימיו קהל עצבני ונרגש, אבל אמש (ראשון), לפני פתיחת ההופעה של ריהאנה, הפרצופים באצטדיון נראו מתוחים במיוחד. השאלה שהטרידה את רובם הייתה זהה: האם זה יהיה שווה את זה? האם כל הפעילות "ההתנדבותית" שנכפתה על בני הנוער הפוחזים הללו תניב להם גמול הולם? האם הטריחו אותם לשווא? האם העזרה לזקנים, ניקוי החופים וכל שאר הפעילויות שהם נאלצו לעשות, בניגוד גמור לטבעם האנוכי והשובב, ישתלמו להם בסופו של דבר? עם כל הכבוד ליומרות החינוכיות של הפרויקט של חברת אורנג', שבחסותה נערך המופע, קשה היה לזהות בקהל פרצופים אידיאליסטיים. הם לא הפריחו את השממה על מנת להרוויח את הזכות להאזין לשירי הגבעתרון, הם בסך הכל רצו לראות מופע פופ של זמרת נוטפת סקס, כזו ששרה "הלילה אתן לך להיות הקפטן של הסירה שלי", ולא להפוך לסמל ומופת של התנהגות חברתית נעלה.

מכיוון שאין טעם להגדיר את פעילות הנוער כ"פרויקט התנדבותי" (הלא הפרחחים הצעירים בהחלט ציפו לגמול ולשכר ולא עשו זאת מתוך רצון אמיתי לתרום ולעזור), בסופו של דבר המבצע הוכתר בהצלחה חלקית: מצד אחד, ריהאנה סיפקה 90 דקות אינטנסיביות ומרגשות, מלאות פופ קופצני ושמחת חיים, שהיוו סיום הולם למאמץ. מצד שני, ההופעה הזו רק הדגישה את הציניות שעמדה מאחורי הקמפיין של המארגנים. בעוד הצעירים בבלומפילד סגדו לאלילה על הבמה, וקידשו את הערצתם לכוכבת הפופ ולהצלחתה, הם חשפו את הערכים האמיתיים שמנחים אותם: שירה, ריקודים וסלבריטאות, ובוודאי שלא רוח התנדבותית. אפשר היה לזהות את ההקלה בפניהם כשהם זיהו שמישהו אחר ייאלץ לפנות את הררי האשפה שהם הותירו מאחוריהם.

ריהאנה עצמה אינה שונה בהרבה מקהל מעריציה. הזמרת המצליחה, בת 22 בלבד, הודתה כי "לו הייתי בת 16, לא הייתי מתנדבת בשביל ללכת למופע". אין לה שום יומרות חינוכיות, ומטרותיה היחידות הן ליצור בידור קליל ומהנה. אין לה מסרים עמוקים, היא לא יוצרת מוזיקה מורכבת, רק פופ קליט, פשוט וכיפי. ניכר עליה שהיא עדיין נהנית ממעמדה ככוכבת, ועדיין רחוקה מאוד מהשחיקה הבלתי נמנעת. היא אוהבת את תשומת הלב, מחייכת בלי הפסקה, משתובבת על הבמה ומתמוגגת מכל רגע. גם היא, כמו כל מעריציה, חלמה להיות סופרסטאר, ועכשיו היא מגשימה את החלום. מוזר שדווקא על המופע הקליל של הבחורה הצעירה הזו, מלאת העליצות והפרי ספיריט, הלבישו את כל היומרות המנופחות הללו.

שיר הפתיחה, "Hard", היווה הצהרת כוונות ברורה: מסכים בוהקים, גיטרות רועשות, בסים מרעידים וכמויות מרשימות של אנרגיה מתפרצת. שרשרת הלהיטים של המלכה נמשכה עם "Shut up and drive" ו-"Disturbia", ועל אף שניתן היה לזהות את המאמץ וההשקעה על פניה המיוזעות, היא לא הפסיקה לרקוד ולהשתולל ולהתנועע בחינניות, תוך שהיא מניחה לפוני הבלונדיני שלה להשתובב מצד לצד. הלבוש המינימלי, שחשף שתי רגליים שחומות וארוכות, הצית את דמיונם של הבחורים הצעירים, אבל מהר מאוד הגיע תורן של הבנות לקחת פיקוד. הבלדות "Hate that I love you" ו-"Unfaithful" חשפו שבנוסף להכל, ריהאנה גם יודעת לשיר לא רע. עם מגוון מרשים של פרצופים ופוזות למצלמה, היא קרעה למעריצותיה את הלב. "איזה זבל הכריס בראון הזה", סיכמה בפשטות נערה בת 12, בעודה מוחה מפרצופה דמעה נרגשת.

בהמשך ביצעה ריהאנה עוד שורה של פזמונים קליטים ומטופשים, שנשמעו רובם ככולם אותו הדבר והאטו קצת את ההתלהבות. לאחר מכן היא אף נטלה פיקוד על התופים וחשפה חוש קצב מרשים. אך שיא הערב היה ב-"Please don't stop the music", ללא ספק שירה הגדול ביותר. ברגעים האלה, כשהקהל כולו קיפץ כגוש אחד ושאג את ה"ממסה ממאסה" של מייקל ג'קסון, בלומפילד רעד כמו ברגעיו הגדולים ביותר.

היפהפייה המולאטית ירדה להפסקה קצרה, לפני ההדרן המתבקש, ומשער 13, ביתם של השרופים, החלו להישמע קריאות "רי-האנה, רי-האנה". אמנם משום מה היא דילגה על הלהיט הגדול "Russian roulette", אבל הסתפקנו בביצוע של "Run this town" כשג'יי זי מביט על המתרחש מהמסכים. אקורד הסיום היה "Umbrella", ששוב הזכיר במה דברים עסקינן. בעוד הקהל התמוגג והשתולל מהשיר הדי מטופש הזה, שהוכתר באחת מתחנות הרדיו בישראל כשיר העשור (!), לא נותר לנו אלא להיווכח שוב עד כמה גדול הפער בין התדמית שניסו המארגנים ליצור לבני הנוער לבין המציאות בשטח. ילדים זה שמחה, לא יותר מזה.