פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      המהולל והמקולל: על קלינט איסטווד ודניס הופר

      קלינט איסטווד חוגג היום 80 שנה להולדתו, בדיוק יומיים לאחר מותו של דניס הופר. סמיכות התאריכים מסמלת גם את הגורלות השונים של שני הקולנוענים

      שוב פעם מתו הסלבריטאים בזוגות: לפני שלוש שנים היו אלה אנטוניוני וברגמן, לפני שנה פארה פוסט ומייקל ג'קסון וב-2010 הגיע תורם של גרי קולמן ודניס הופר. אכן, בכל הנוגע לעולם הבידור והקולנוע, מלאך המוות מעדיף לרכז את עבודתו, וכך היה גם במקרה זה. אבל הפעם האירוניה כפולה: מותו של הופר, שהיה צפוי מזה חודשים רבים, נפל גם 48 שעות לפני יום הולדתו של קלינט איסטווד, שחוגג היום 80.

      וכך, דווקא בשעה שבה נקברה סופית אחת הקריירות המפוספסות בהיסטוריה ההוליוודית, התגלה מחדש דרך מחרוזת אינסופית של שירי הלל עד כמה איסטווד הוא אולי הקונצנזוס הגדול ביותר בעולם הקולנוע האמריקאי – יוצר שכלי התקשורת רואים בו את נזר הבריאה; קולנוען שחוגגים את יום הולדתו בהשקעה ובפאתוס השמורים לדיקטטורים במדינות טוטליטריות. אם כך, בחייהם ובעיקר במותם ייצגו הופר ואיסטווד שני זנים שונים של קולנוען: הופר היה המקולל, איסטווד המהולל.

      אבל בסוף שנות השישים, התמונה היתה שונה לגמרי. איסטווד היה אז שחקן אמריקאי כושל למדי, שגלה עד איטליה כדי לחפש את מזלו במערבוני ספגטי. הופר, לעומת זאת, הצליח כבר בניסיון הראשון שלו מאחורי המצלמה לביים את אחד הסרטים האמריקאים החשובים של התקופה – "אדם בעקבות גורלו". דרמת האופנוענים הסטלנית הזו היתה הצלחה כלכלית עצומה, הפכה לפולחן מיידי ובסופו של דבר התבססה כקפסולת הזמן האולטימטיבית של דור הפרחים.

      דניס הופר (משמאל) עם הנרי פונדה וג'ק ניקולסון בסרט "אדם בעקבות גורלו" (imdb)
      עבודת הביכורים שלו נותרה גם סרטו המפורסם ביותר. הופר (משמאל) ב"אדם בעקבות גורלו", שגם ביים (צילום: IMDB)

      חשוב מכך, "אדם בעקבות גורלו" גם הוכיח להוליווד שמותר לתת לפרחחים לעשות סרטים, ושזו אולי הדרך הטובה ביותר לזכות מחדש באמונו של הקהל הצעיר. כתוצאה מכך, הופר ובני דורו קיבלו את הזכות לעשות כל מה שרק חפצו בו. אז נראה היה שהופר יחגוג את יום הולדתו ה-80 במקום הכי גבוה בגבעות הוליווד בשעה שאיסטווד יזכה לרחמים במותו, אבל הקערה התהפכה.

      זה קרה מפני שהופר, כמו כל בני דורו, נפל קורבן לאנטי-ממסדיות שלו, ועם ובלי קשר לכך, גם לנטיותיו המגלומניות. חמור מכך, הוא לא השכיל לעשות את המעבר מן המרדנות המשוחררת של סוף שנות השישים לתגובת הנגד השמרנית שריסנה את ארצות הברית בשנות השמונים. בעידן של ביל קוסבי, נדרש דניס הופר להמיר את מעיל האופנוען בסוודר מצמר, אבל הוא לא רצה ואולי גם לא ידע לעשות זאת. כתוצאה מכך, הסרטים המעטים שעוד הצליח לביים נדחקו לשוליים, וגם בתור שחקן הפך למעין קוריוז.

      בהתאם לזאת, למעט יוצאי דופן, את התצוגות הדרמטיות של הופר בשני העשורים האחרונים אפשר לחלק לשניים. לעתים, כמו ב"רומן על אמת" או ב"קטיפה כחולה", הוא קיבל זמן מסך מאתגר אך קצר, וגם זה בעיקר בגלל המטען שהביא עמו לתפקיד. לעתים קרובות יותר, התבקש לגלם את הרשע במוצר בידורי עתיר תקציב, שלפעמים החזיר את ההשקעה ("ספיד") ולפעמים לא ("עולם המים"). בשנים האחרונות הידרדר מעמדו של הופר עוד יותר, והוא הופיע בעיקר בטלוויזיה – גם ב"24", אבל גם בסדרות כושלות כמו "התרסקות". לכל הפחות, יכול היה הופר להתנחם בכך שמצבם של שחקנים אחרים בני גילו לא היה טוב יותר. אלא אם קראו להם קלינט איסטווד.

      מתוך הסרט גראן טורינו (יח"צ)
      לפעמים היה פשיסט, לפעמים היה פציפיסט, אבל תמיד ידע להגיד את מה שהאמריקאים רצו לשמוע. קלינט איסטווד ב"גראן טורינו" (צילום: IMDB)

      הסיבה לכך פשוטה: משנות השבעים והלאה עשו הופר וחבריו כל טעות אפשרית, אבל איסטווד עשה דווקא את כל הצעדים הנכונים. בראש ובראשונה, הוא תמיד ידע לשקף בהבעות פניו הקשוחות אך עתירות החמלה את מצב רוחה המשתנה של החברה האמריקאית. וכך, כשחזר לארצות הברית בשנות השבעים, הוא היטיב לבטא את הרצון האזרחי לקחת את החוק לידיים ב"הארי המזוהם". שלושים שנה לאחר מכן, כשרוחות שלום החלו לשרות על המדינה, הוא הניח את הנשק ב"גראן טורינו". עוד לפני כן, מיד לאחר שהדמוקרטים חזרו לשלטון, מיהר איסטווד לנתץ את המיתוסים הכוחניים של המערב הפרוע ב"בלתי נסלח", ורגע לאחר שאמריקה ליקקה את פצעי ה-9/11, הוא הגיב בסרט הנקמה "מיסטיק ריבר".

      הופר וחבריו הקפידו תמידית להיות נגד כל מה שקורה, אבל איסטווד ביכר דווקא להיות בעד, ולרוב בעד דעת הרוב.לפעמים הוא היה פשיסט, לפעמים פציפיסט, אבל תמיד המסר שלו היה חד באותה מידה. תקראו לזה צביעות, תגידו שהקולנוען הוותיק בסך הכל מגלם את האמביוולנטיות של החברה האמריקאית. כך או כך, זה עבד, ובניגוד להופר, איסטווד לא נאלץ להופיע ב"האחים סופר מריו" כדי לשלם מזונות.

      יש גם סיבה נוספת לעליונות של איסטווד על פני הופר ושחקנים אחרים בני דורו, ובהם אל פצ'ינו, שבאופן סמלי חגג זה עתה את יום הולדתו ה-70. הסיבה היא שאיסטווד דאג לבסס קודם כל את מעמדו כבמאי ולא כשחקן, ובכך הבטיח שהשליטה על אופי, איכות והיקף תפקידיו תהיה קודם כל בידיו.

      דניס הופר (GettyImages , gettyimages ישראל Frazer Harrison)
      ראה את הארץ המובטחת רק מלמעלה. דניס הופר בימיו האחרונים (צילום: אימג'בנק Getty Images)

      בניגוד להופר, שגם הוא ניסה לחבוש את שני הכובעים, איסטווד בנה את המעמד הזה בשקט ובצנעה. בניגוד להופר, שבדומה לכל ילדי הפרחים האמין כי החיים נגמרים מהר, איסטווד הבין שאת הבלון צריך לנפח לאט לאט כדי שלא יתפוצץ לפני גיל 80. וכך, עבודת הביכורים של הופר נותרה גם יצירתו המפורסמת ביותר, הברקה חסרת תקדים אך חד פעמית, אבל "מיסטי", הסרט הראשון שאיסטווד ביים, אינו יותר מתחילתו של מסע ארוך. למעטים יש את אורך הרוח הדרוש כדי לצאת למסע שכזה, אבל איסטווד הלוא ידוע כאיש הכי קול בהוליווד.

      אכן, כפי שגתה אמר, אופיו של אדם הוא גורלו. ואין כמו הופר ואיסטווד כדי להוכיח זאת. אולי בגן עדן, במקום שבו כולם יודעים את כל השפות, ילמד הופר כי איזשהו מתרגם ישראלי החליט לתרגם את "איזי ריידר" דווקא ל"אדם בעקבות גורלו", ויקרא את כל משחקי המילים שנעשו בכותרות העיתונים על בסיס השם הזה. אז הוא אולי יגיד לעצמו כי באמת מצא את הגורל שחיכה לו כל השנים - גורל של אחד שתמיד חיפש את מה שאין, ולכן נידון להגיע לארץ המובטחת רק במותו. הרבה מילים יפות נאמרו בימים האחרונים על איסטווד ועל הופר. ההבדל הוא שרק אחד מהם זכה לשמוע אותן עוד בחייו.