פעם שנייה גלידה: על "מה מברכים על גלידה" ו"חכמינו לימינו" של אורי אורבך

אורי אורבך כתב שני ספרים במטרה להנחיל לילדים דתיים וחילוניים כאחד את ערכי היהדות. רק במקרה של אחד מהם, "מה מברכים על גלידה", זה מצליח לו

דוד רוזנטל

קלוש הסיכוי שהייתי מכיר וזוכר את הביטויים "ורמינהו" ו"מאי טעמא", אילולא בימים שבהם הייתי חולה (או לפחות משחק אותה חולה כדי להשתמט מבית הספר) נתקלו עיני ב"שניים אוחזין" של הטלוויזיה החינוכית. שנים של לימודי תושב"ע (ציון 6 דרך קבע, למי שתהה) לא הצליחו לחשוף אותי לעולם הגמרא שבר ואורין (איציק סיידוף ואבי אוריה) שימרו היטב בזיכרון גם שנים אחר כך.

אין מה לעשות, המסגרת הלימודית עובדת כמו רובוט – מכונה מפלצתית שתפקידה לדחוס מידע יבש נטול רטבים למוח. לרובנו לא היו מורים ומדריכים כמו אורי אורבך, כאלה שלא יפחדו לתבל בספריהם הומור ואקטואליה כדי להשריש את החומר טוב יותר בתודעה. במשך שנים (לפני שהפך לחבר כנסת) עמל אורבך על שני ספרים – "חכמינו לימינו" ו"מה מברכים על גלידה", שמטרתם להנחיל לילדים דתיים וחילוניים מגיל חמש ומעלה את ערכי היהדות הבסיסיים.

מובן שבעינינו, כבוגרים ובמיוחד כהורים, קשה להתעלם מעמדותיו הפוליטיות של אורבך. האם כדאי לנו לקבל כמדריך לילדינו את מי שהיה הסמן הכי ימני בתקשורת המיינסטרים הישראלית, לפחות עד שבחר לעזוב את העיתונות לטובת הפוליטיקה? מעבר לטעם האישי וההתמקדות באורבך עצמו, השאלה היא אם ניתן לנתק מספריו את האידיאולוגיה כך שיחדרו ללב הקונצנזוס ויצטיירו, לפחות, כנטולי פניות. התשובה היא כן ולא, משום שאת "חכמינו לימינו" לא הייתי מכניס לבית חילוני ואת "מה מברכים על גלידה" בהחלט כן.

עוד בוואלה! NEWS

הכל יהיה בסדר: 3 טריקים שיגרמו לכם להרגיש ממש טוב

לכתבה המלאה

די לחכימא ברמיזא

"חכמינו לימינו" הוא ספר המציג 12 מעשיות יהודיות בנות אלפי שנים וצובע אותן בשפה מודרנית. תוכלו למצוא בו את רועה הצאן הפשוט שהפך לימים לרבי עקיבא, את רבי חנינא בן דוסא ואת רבי שמעון בר יוחאי ובנו השמן אלעזר (עמוד 39): "אלעזר אהב מאוד לאכול ואמו בהחלט לא עצרה בעדו. מדי פעם, גם אביו, רבי שמעון בר יוחאי, היה מגניב לו איזה סנדביץ'. אז עוד לא ממש שמעו על דיאטות".

בשפה פשוטה וקלילה זו מעביר אורבך את כל האגדות. הבעיה הגדולה היא שהמסר העיקרי שלהן הוא "תורתו-אמנותו", וזה משהו שקצת קשה לרובנו להסכים עמו. ב"חלות משמים" (עמוד 63) מסופר על רבי חנינא בן דוסא ורעייתו, שחיו בדוחק רב והיו מקור ללעג. כשאחת השכנות רצתה לחשוף אותם במערומיהם, נחלץ אלוהים לעזרתם באמצעות נס שביצע. אל תעבוד, תלמד תורה, תחיה בעוני והאל כבר ידאג לך – זה הניחוח העובר ממרבית הסיפורים, ובשל כך הם גם לא ממש מאפשרים הזדהות אפילו במחנה הדתי-לאומי שאליו משתייך אורבך. איוריו של איגור קוביאר טובים, אולם משרים (במכוון) אווירת בית מדרש ומשווים ל"חכמינו לימינו" נופך של ספר לימוד לכל דבר.

המילה האחרונה

לעומת קוביאר, איוריה של יערה בוכמן המוכשרת בטירוף ב"מה מברכים על גלידה" ידידותיים, חופשיים ונוטעים תחושה אופטימית יותר. החיוך המאולץ שניסה קודם אורבך להגניב הופך לאמיתי וכן. כבר על פי שמו, ניתן להבין כי מדובר בספר קליל, ובשורה התחתונה הוא מנצח בנוק אאוט את "חכמינו לימינו" גם בפן הלימודי. אמנם, היהדות שוב מוצגת כדת נעלה, והרי אי אפשר לצפות אחרת, אולם רוח הדברים מתאימה בדיוק לקהל היעד של הספר.

אורבך משלב גם כאן מעשיות ובדיחות, אך המפתח של "מה מברכים על גלידה" טמון בהסברים המעניינים, החושפים אותנו למנהגים שונים בדת היהודית בכלל ובישראל בפרט. מדוע הדתיים חותכים נייר טואלט לפני כניסת השבת, מה עושה חמור על קיר של בית כנסת, מהו הספר שכתבו לו הכי הרבה לחנים, למה משאירים קטע של קיר לא מסויד בבית ואיך נראה סלון של דתיים? לכל אלה ועוד תוכלו למצוא תשובות.

"מה מברכים על גלידה" (בקרוב ספר ההמשך) טהור ובעל מסרים רכים. השורה התחתונה שלו היא האפשרות שהוא מעניק גם לאפיקורסים הגדולים ביותר לקבל זיקה מחודשת ליהדות בגרסת לייט, בלי לפחד שילדיהם יקומו מחר בבוקר בתחושה שזה אין להיות אברך. הטקסטים המחודדים והמחכימים, בשילוב עם האיורים של בוכמן, מייצרים ספר שהוא פנינה אמיתית וראוי בהחלט להירכש כמתנה. את "חכמינו לימינו", לעומת זאת, מומלץ להשאיר על המדף בחנות.

אורי אורבך, "מה מברכים על גלידה", 148 עמ' / אחוזת בית

אורי אורבך, "חכמים לימינו", 49 עמ' / מגיד

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully