אם אי פעם חלמתם לצאת למסע חובק עולמות דמיוניים כמו זה שעשתה דורותי על שביל הלבנים הצהובות בארץ עוץ, בסוף השבוע הקרוב תהיה לכם הזדמנות לכך. רק אל תצפו למנצ'קינים.
מחר (רביעי) ייצא לדרך בפעם הראשונה פסטיבל האמנות הרב תחומי "עוץ בעיר", המנסה לסלול דרך חדשה בין מוסדות התרבות הרבים בתל אביב ואמנים מתחומים שונים. רקדנים יהפכו שחקנים, מוזיקאים יהפכו קולנוענים, ציירים ינגנו וישירו, והאמן שחר מרכוס ייכנס לתיבת זכוכית בכניסה למוזיאון תל אביב ויחכה שיסחטו עליו מאות ליטרים של מיץ תפוזים. כיאה לכך שאנחנו חיים במדינה מוכת צרות פוליטיות וחברתיות, ולא בארץ המנ'צקינים הדמיונית והקסומה, יש למאורע גם אג'נדה חברתית, והוא שואף להפוך את הבית הלאומי שלנו למקום שקצת נעים יותר לחזור אליו. כך לפחות מצהירה יהודית שפירא-חביב, מי שיזמה, ניהלה ואצרה את הפסטיבל.
"האג'נדה שלי אינה חינוכית", אומרת חביב לוואלה! תרבות לקראת פתיחת הפסטיבל. "רציתי לאפשר לאנשים, גם לצופים וגם לאמנים עצמם, להפעיל את כל החושים ולאתגר את המחשבה כדי ליצור משהו חדש ולהיחשף כמו דורותי - לכל גווני הקשת האנושית. מי שפתוח לסוגים שונים של אמנויות ויצירות פתוח יותר גם לשוני חברתי. במובן הזה, אני גם מתייחסת לאלמנטים החברתיים והפוליטיים של החברה הישראלית. הרצון שלי הוא שזו תהיה חברה שפתוחה לעובדים זרים, לפלסטינים, לדתות שונות ולאנשים שונים; שיהיה לאנשים את העוז כמו OZ -- לשנות את המצב, ושתהיה להם את הסקרנות ואת היצירתיות הדרושות כדי למצוא סוף סוף פתרון הולם".
את הרעיון ל"עוץ בעיר" קיבלה חביב בשנה שעברה, כשביקרה בפסטיבל פרפורמה בניו יורק "זה היה מדהים", היא משחזרת. "אפשר היה לראות ב-70 מתחמים שונים עבודות שהציגו לציבור צדדים לא מוכרים של אמנים. פתאום ראיתם ציירים שמופיעים כזמרים וקולנוענים שמנסים את כוחם בציור, וריגש אותי הרעיון שבכולנו יש צדדים נוספים חוץ מן הצד העיקרי של עיסוקנו". היא מספרת.
אחד הגילויים המפתיעים ביותר שעולים במפגש עם חביב הוא העובדה כי כבר יש לה נכדים. אבל שמחת החיים וההתרגשות שבה מדברת סבתא חביב על אמנות בכלל ועל הפסטיבל בפרט, מייצרים אצלה אנרגיות של נערה שעומדת לצאת בפעם הראשונה לדייט עם מלך השכבה. היא מתפתלת בכיסא בחוסר שקט. מילותיה מתגלגלות לחלל בית הקפה בקצב מסחרר ובלתי ניתן לתיעוד בשעה שהיא פורטת בשצף קצף את כל הפנטזיות והחלומות שלה, שעומדים להתממש ברחבי העיר.
"תל אביב קטנה, ובמובן הזה מדובר בפלטפורמה מושלמת למרכז תרבות רב תחומי מאולתר, בדומה ל-ICA בלונדון", מכריזה חביב. "ההבדל הוא שכאן אפשר ממש ללכת ברגל ממקום למקום ולהפוך את כל העיר לבמה".
כך, בין היתר, ניתן יהיה לצפות בפרפורמנס של הכוריאוגרפית יסמין גודר עם האמן אוהד מטוס ובהופעה של האמן והאוצר אריאל אפרים אשבל יחד עם המוזיקאית מאיה דוניץ ואלונה רודה. כמו כן, הצייר אבי סבח יופיע כמוזיקאי ברוטשילד 12, נבט יצחק יציג יצירה מוזיקלית הבנויה מקטעי וידאו של הפילהרמונית שערך מחדש, וזו רק תחילתה של הרשימה. בין מוסדות התרבות הקיימים ישתתפו מוזיאון תל אביב לאמנות, סינמטק תל אביב, תיאטרון תמונע, המרכז לאמנות עכשווית, הסטודיו למחול של יסמין גודר וכן חללי רוטשילד 12 ורוטשילד 69.
"לפעמים קודם עושים דברים ורק אז מתחילים להבין את המשמעויות הנרחבות שלהם", מודה חביב כשמבט נוסטלגי נמרח על פניה. "עוץ התחיל בשבילי כמחשבה על חיבור בין תחומים שונים של אמנות ויצירה. קראתי לזה עוץ גם מפני שרציתי ליצור עולם פנטסטי, וגם כי זה נוגע לחסר שכולנו חווים, ממש כמו הדחליל שלא היה לו מוח או איש הפח שלא היה לו לב. אצל המון יוצרים, בייחוד כאלה שמשלבים בין תחומים שונים, יש מתישהו תחושה של חסר. אבל אני מגיעה ממקום שמאמין באמני רנסנס אמנים שידם בכל ויד כל בם, ורציתי לתת לאמנים את הדחיפה לגלות בעצמם דברים שהיו נסתרים מהעין".
בכל סיפור מסע הגיבור עובר שינוי, וחביב, שלא ביקשה לעצמה את מקומו של הגיבור, השתנתה גם היא בתהליך. "גיליתי בעצמי דברים רבים", היא מגלה חביב. "גילית את היצירתיות שלי ואת האופן שבו אני, בתור יוזמת של אירוע תרבות ולא כאמנית, יכולה ליצור ולמצוא חיבורים במקומות שלא חשבתי עליהם מעולם. הפתיחות והמקוריות הזו מתחברת לאג'נדה הרחבה שלי. אדם רב שכבתי פתוח יותר לזולת ולעצמו".
חביב גם מקשרת את האירוע לאקטואליה: "קיים בישראל ייאוש רב ובעקבות כך אנחנו בורחים מהמציאות", היא אומרת. "אני מאמינה שהכל פוליטי - גם אמנות וגם יצירת פסטיבל אמנות - ואני באמת מרגישה שאם נפנה את הבמה לצורות שונות של ביטוי ולמגוון רחב של אנשים, בדיוק כמו שעושה הסוס שמשנה צבעים בקוסם מארץ עוץ, אנחנו יכולים לשנות את העולם ולהפוך אותו לטוב יותר. כל דבר שקשור לאמנות מעולה, וכמה שיותר, יותר טוב. אני מקווה שעולם האמנות שמעט נרתע מהרעיון יקבל את המחווה ולא יסתייג ממנה".
חביב מודעת לכך שגם דורותי ייחלה לחזור הביתה לגבולות המוכר במהלך המסע, אבל זה לא גורם לה לרצות להישאר בבית "אכן, דורותי מרגישה שהחסר שלה הוא הבית", היא אומרת. "אבל השאלה המעניינת בעיני אינה איפה הבית או מה הוא הבית אלא איך אתה משתנה ואיך אתה חוזר למה שאתה תופס כבית. אמנם דורותי חזרה הביתה, אבל זה קרה לאחר מסע, וסביר להניח שהיא לא חזרה אליו אותה ילדה שהיתה לפני כן".