לפני קצת יותר מעשור שודרה בישראל סדרת המופת של הבי.בי.סי "רוקדים ברחובות", שפרסה יריעה היסטורית על תולדות הרוקנרול. הפרויקט היומרני מ-1995, שכלל כ-200 מרואיינים והציג שרטוט אקדמי מפעים שמותח קו אבולוציוני בין ליטל ריצ'רד לראן די אמ סי, היה חסר תקדים במטרות ובתוצאות שלו. גם אנשים שצרכו מגזינים נחשבים בחו"ל ובטח מעריצים שעשו זאת בעזרת מעריב לנוער, מצאו את עצמם נצמדים ללוח השידורים של ערוץ 23. זה כבר לא היה סרט על להקה או על זמר או על תקליט אלא ממש נרטיב שמאגד את הכל לתנ"ך אחד טלוויזיוני. עמוד האש. הצילומים שהוצגו שם היו עדיין נחלתן של חנויות מוזיקה מאוד נחשבות ונדירות, וניתן היה לראות אותם בהקרנות בברים תל אביביים שכבר לא קיימים. יו טיוב אפילו לא הופיע אז בחלומות.
אפילו שיו טיוב די מייתר היום סדרות מהסוג הזה, יצירות כמו "רוקדים ברחובות" רק הולכות ומתרבות. בשנים האחרונות אנו עדים למבול של סרטי תעודה מוזיקליים שמגיעים אלינו במהירות הפס ובאדיבות הקרבות בין יס להוט, לעתים עד כדי שובע. אין פינה מוזיקלית שכבר לא שוחזרה וללוח המשדרים אין כמעט יום מנוחה. כשיש הרבה יותר טלוויזיה יש מן הסתם הרבה יותר צורך לעשות עוד סדרות טלוויזיה, אבל זה כנראה מעבר לכך: הרוקנרול הגיע לשלב שהוא הפך להיות שאלה היסטורית. הילד הזדקן ואפילו שיש לו צאצאים והוא הבטיח למות לפני שזה קורה, הוא הרגיש צורך לספר להם ולנו מה בעצם קרה.
שיטת העבודה כמעט ולא משתנה בין סרט לסרט: כמה מרואינים, כמה קטעי ארכיון, כמה אמירות בומבסטיות וכמה מעריצים שבולעים כל מילה. מעט מאוד סרטים באמת מצליחים לספק טעם ייחודי שמתבלט מתוך הרוויה הזו ומונעים מהזקן החינני להפוך לטרחן שנאחז בעבר וסוחט ממנו דולר אחרי דולר אחרי דולר. מה לעשות, גם כתיבת ספרי היסטוריה יכולה להיות סוג של תעשייה.
תחת המבול הלא נפסק הזה, נחתה עלינו בהפתעה חגיגה נוספת, כשהפעם מוציאים מהארון את שלדי האלבום הטוב ביותר של הלהקה הטובה ביותר בתולדות הרוק'נרול "Exile on Main Street" של הרולינג סטונס. עם כל הכבוד לשלושת האלבומים הראשונים, שהם סקירה היסטורית מרתקת של ראשית הרוקנרול בשנות החמישים עם כל מרכיבי התבשיל שנרקח אחר כך למה שאנחנו מכירים היום; עם הכבוד ל-"Out of Our Heads" והמסלול הנדיר עליו התקדמו ג'אגר לריצ'רדס בדרך ל-"Aftermath", ועם כל הכבוד לאיך שכל זה הסתיים באלבומי סוף שנות השישים ואחר כך ב-"Sticky Fingers", ל-"Exile" יש פינה מיוחדת בלבם של האנשים שמבינים בשלב מסוים שהסטונס זו לא רק להקה אלא דרך חיים: הוא מנותק מלהיטים, הוא מצליח ליצור סוג אינטימיות שבורחת מההמוניות שאהבת הסטונס סובלת ממנה ולכן גם האלבום הכי אישי והכי קרוב אליהם. אבל את זה ידענו קודם לכן. למה צריך להוציא אותו שוב באריזה מחודשת ועוד לעשות עליו סרט תיעודי? כל הקסם של האלבום החידתי הזה הוא חוסר הפתרון. למה להפעיל את מכונת יחסי הציבור המפלצתית של הסטונס דווקא על האלבום הזה?
למזלנו, משימת יצירת הסרט, "הרולינג סטונס: אלבום בגלות", החלק השני בחגיגה (שישודר הערב בערוץ 8), נפלה על סטיבן קיג'ק. הקולנוען הצליח כבר לחדור בסרט עטור שבחים את אחת מהאניגמות הקשות ביותר של המוזיקה הפופולרית, זו של סקוט וולקר, וגם הפעם הוא מצליח ממש להכניס אותך לאווירת האחוזה בדרום צרפת שבו נעשה האלבום של הסטונס.
למי שלא יודע, ב-1969 נזרקו הסטונס מאנגליה בגלל חובות למס הכנסה והיגרו עם בני משפחותיהם לדרום צרפת חוויה שיצרה צורת חיים חד פעמית, שהשתקפה גם בעשיית התקליט: אלתור בתוך האחוזה שבה גר קית' ריצ'רדס, כשהנגנים נמצאים במסדרון או בחדרים, הרחק מהסדר והניקיון של האולפנים הרגילים. גם לאחר כ-40 שנה מצליח קיג'ק, בשרטוט מדויק של צילומים נדירים, קטעי ארכיון וראיונות משובחים מהרגיל, לקלוט את הרגע ולהעביר אותו לצופה. גם סיפורי הסמים והנשים, שבדרך כלל מספקים את ליטרת הרכילות הצפויה על להקות כמו הסטונס, מתעלים על הצורך הכלכלי בפרובוקציות, ומשתלבים בסיפור המסגרת העמוק. קיג'ק חומק באלגנטיות, אך אם כי לא בצורה מושלמת, מקלישאות כמו "האלבום הכי חשוב" או "האלבום הכי משפיע", ומתמקד בציור דיוקן של תקופה קצרה, ועל הדרך גם סוחט מאנשים חמקמקים כמו ג'אגר וריצ'רדס פתיחות לא רגילה. גם מי שמאס בסרטים כאלו, מרוויח משהו בעזרת קיג'ק.
גם האריזה המחודשת של האלבום, שכוללת עשרה קטעים שלא שוחררו אף פעם, ובהם חמישה שירים, מצליחה להצדיק את תחיית המתים המוזרה שלו. ב"Exile", בטח כשהוא זוכה לטיפול מחודש, אין שום דרך ליפול, וגם חמשת השירים שלא נכנסו לאלבום בהחלט מצדיקים את המאמץ שהוקדש לחיפושם. הבולטים שבהם "Dancing In The Light", ו- "Pass The Wine" ימצאו את המעריצים שכבר שמעו הכל עם המכנסיים למטה, מוכנים לעוד אורגזמת סטונס.
למרות התחושה שכל הפסטיבל הזה הוא די לחינם ונועד רק לעשות כסף עבור להקה שלא הוציאה תקליט חדש כבר חמש שנים (האריזה המחודשת הגיעה לפסגת המכירות בשבוע הראשון), המנה העיקרית בהחלט מצליחה להתגבר על השובע. מותר רק לקוות שזה יהיה הסטנדרט לעתיד, ובכל פעם שיעירו את הזקן לספר שוב בשבחי העבר, לפחות רף האיכות יצדיק זאת.