עוד לפני שהמפרט נוגע במיתר והמקל בעור התוף, יש את העטיפה שמסבירה מה הבלאק קיז רוצים לעשות באלבומם השישי. עטיפה שחורה, ועליה כיתוב לבן בפונט ברוח הסיקסטיז: "זה אלבום של הבלאק קיז. שמו של האלבום הזה הוא אחים". עכשיו, אפשר להתחיל עם המוזיקה, כי זה מה שדן אורבך ופיט קרני באו לעשות. והפעם, כך נשמע, הרבה יותר מתמיד. וזה לא שהם הפסיקו. לשנייה לא.
מאז שנת 2000 הוציא הצמד חמישה אלבומים, שדחקו את הדיבור עליהם כממשיכים אופנתיים לוייט סטרייפס והקילז. כל אחד מהם הוציא פרויקט סולו משל עצמו, הם הופיעו מלא והשתתפו כצמד ב-Blackroc, פרויקט ההיפ הופ והרוק של דמיין דאש מן השנה שעברה. ככל הנראה, הם עשו זאת בעיקר כדי להתאושש מהמפגש עם דיינג'ר מאוס, שהניב את האלבום המגוון "Attack & Release", "האחר" בדיסקוגרפיית הסקיני ג'ינס שלהם.
לאחר החוויה הזאת ואיזשהו פסיכולוג טוב צריך לחקור מה מידת הסיכון והטראומה הכרוכה בשיתוף פעולה עם דיינג'ר מאוס הם לקחו את זה חזרה לבייסיק. חזרה לניטי גריטי, כדי שיוכלו להוציא את הלכלוך השחור מהבלוז הלבן שלהם. המהלך שהגיע לשיא יצירתי עם האלבום הזה רק מוכיח שבמאבק הבלתי רשמי מול צמד מונוכרומטי אחר, הם צדקו. התפישה המוזיקלית של הבלק קיז תמיד נחשבה פרימטיבית לעומת חזון האוונגארד הבוהק והאינסופי של אחד, ג'ק ווייט, אבל הם נשארו מחופרים היטב בבלוז שלהם, הז'אנר שווייט מקיז עליו דם בשני האלבומים האחרונים של הסטרייפס וביתר שאת באלו של ה-Dead Weather.
אורבך וקרני פתחו פה וואחד פור על ווייט. האלבום, שהוקלט באולפן מיתולוגי בדרום ארצות הברית, מתקשר בעטיפתו ובתפיסתו עם אלבום פורץ דרך של האולין וולף, והוא מצליח ליישב בצורה מעוררת השתאות את הדיסוננס בין עבר ומורשת להווה וחדשנות. הבלאק קיז עושים את זה, כמובן, בעזרת שירים כתובים היטב של שני אנשים שפשוט - וזו מילת המפתח כאן, פשטות - אוהבים לעשות מוזיקה יחד.
המפגש עם הכיף הפשוט הזה לא לוקח זמן. שומעים אותו רם וברור כבר ב- "Everlasting Light", הפצצה הראשונה שפותחת את האלבום הזה. עד עתה, הקול של אורבך נותר אלסטי בגבולות הנהמה והזכיר את הסולן של קרידנס קלירווטר ריבייבל, אבל כאן הוא מסגל לעצמו מנעד נוסף, פלאצט. הוא עולה לטונים הגבוהים האלו ואין כיף יותר מלשיר שיר שלם ככה.
יש כאן עוד כמה שירים כאלה, כמו למשל "The Only One", הלהיט של האלבום ואחד השירים הטובים של הצמד. זה שיר שכבר על השמיעה הראשונה שלו אתה יודע שזה הולך להיות השיר שלך לפרק זמן ממושך. יש באלבום עוד כמה שירים כאלה, שירים שנאמנים למקום שבו הם נמצאים ולמקום שממנו באו הקיז. שירים שלוקחים מנות גדושות של פסיכדליה ושל נשמה כדי להתעסק בנושאים שמהם מתקיים הבלוז נשים, נשים נשים, שמערערות או מחזקות את האמונה של הגבר המקונן על הגורל, המזל הרע או לילה אחד בלתי נשכח שבילה. לשלושת אלה אחראית אשה.
אל תפספס
לעתים זו אשה מכשפת, כמו ב-"Howlin' for you", שבו נותן קרני ביט מגיהנום ואורבך שר על אחת שהגיעה משם, או ב"Next Girl", שמלווה בקליפ וגם מחזיק יופי של מסר "הבחורה הבאה שלי לא הולכת להיות אחרת לגמרי מן הקודמת שלי" (באנגלית, כמובן, הבלוז הזה נשמע הרבה יותר טוב).
לעתים הבלאק קיז גם שרים שירי קינה למכשפות גדולות מסיפורי אהבה קטנים ומדממים, כפי שהם עושים ב"She's Long Gone", המחווה שלהם למאדי ווטרס. השיר הזה הוא תזכורת נוספת לכך שלא משנה כמה מחונן יכול מפיק להיות, זה עדיין עובד הכי טוב עם נגנים שמתחרעים באולפן ומוציאים את זה החוצה, מדמם, לא מהוקצע ובעיקר רע במובן הטוב של המילה. בדיוק מן הטעם הזה, "Tighten Up", השיר היחיד שדיינג'ר מאוס הפיק פה, עם השריקה המזוהה עמו ועם הברק שלו, מעיב טיפה על ההומוגניות המלוכלכת שהקיז הביאו באלבום.
טוב ככל שיהיה, "Tighten Up" הוא שיר מופק מדי, טיפה שייך למקום אחר, מין נרקיס גלמוד באלבום שהוא ביצה מבעבעת של רגש, חרטה, תשוקה ושורת מעשים שיכולים להתקיים רק במשולש הזה. איפה זה ואיפה הפ'אנק הסקסי והמרושע של שיר כמו "Sinister Kid", שהוא בלוז מודרני במיטבו.
אל תפספס
הקיז עושים את זה כמו לבנים טובים. ברוח של ג'ון מאייל וג'ף בק. כל הוודו הזה מסקרן אותם, ובחלקים גדולים של האלבום יש כאן בלדות בלוז איטיות על גבול המדיטציה, שלוקחות את זה אחרת לגמרי. "I'm Not The One", שבו דווקא הקלידים דומיננטיים, הוא אחד כזה. וכן, יש עוד כמה כאלו, כמו למשל "Never Give You Up", הקאבר לקלאסיקת הגאמבל-האף של ג'רי באטלר. ממתק.
אז כן, ברור שבין 15 השירים שבאלבום הזה יש כמה שלא מגיעים לתחתית השאול המופלאה שממנה הבלאק קיז התרוממו אליו. אבל השירים המעטים הללו נעלמים בסופו של דבר, וחרף השנתיים הפסיכיות שעברו עליהם, האלבום מוכיח שאין דבר כזה עייפות החומר כשאתה רוצה ממנו עוד. והקיז רוצים את זה פשוט ואמיתי, כזה שכיף לעשות. וכך, למרות שהוא שויך לאזורים בלוזיים, האלבום הזה הוא אלבום של כיף. כיף של מוזיקה. בניגוד לדעה הרווחת על מותו של האלבום, בכל זאת יש עוד כמה אלבומים כיפיים. אחד מהם הוא החדש של בלק קיז. אל תפספסו.