הדבר הראשון בו הבחנתי כשג'ואן ארמטריידינג עלתה לבמה של היכל התרבות בתל אביב אמש (שבת), הוא הדמיון המפתיע שלה לג'יימס בראון. וכך, בתספורת קסדה ובשיער חלק למשעי, אישה לבושת שחורים בת 59 התחילה לשיר.
ארמטריידינג התחילה את הקריירה המוזיקלית שלה בגיל 22. בגיל זה היא הוציאה את אלבום הביכורים שלה, "Whatever's For Us", שלא הצליח מסחרית. שנתיים לאחר מכן, עם יציאת אלבומה השני, התחיל תור הזהב שלה, ובמשך עשר שנים היא הוציאה תשעה אלבומים מצליחים. בשנות השבעים הסגנון המוזיקלי שלה התמקד בעיקר בפולק, בלוז וג'אז, ובתחילת שנות השמונים היא שינתה כיוון וניסתה את מזלה בפופ מיינסטרימי יותר, ניסוי שהוכתר בהצלחה עם להיטים כמו "Drop the pilot" ו-"Me, Myself, I". בישראל ביקרה ארמטריידינג כבר פעמיים, ב-1985 וב-1988. בשנים הללו היא עוד מילאה פארקים, אבל הפעם היא הסתפקה בשתי הופעות מצומצמות יותר, במבצר שוני ובהיכל התרבות.
מתחילת המופע בהיכל וכמעט עד סופו, ביצעה ארמטריידינג שילוב נחמד בין שירים מ"This Charming Life", אלבומה האחרון שיצא במרץ, המסמן את חזרתה למחוזות הבלוז, לבין להיטיה המוכרים והמוכרים פחות. הקהל שהגיע לראות אותה היה מורכב בעיקר מבני שלושים, ארבעים וחמישים פלוס, אלה שהכירו אותה בגלגול האפרו שלה ושמרו לה חסד נעורים.
בניגוד לאמנים כמו פול מקרטני ואלטון ג'ון, ארמטריידינג אינה קראוד-פליזרית קלאסית, ואי אפשר להגיד שהיא התמסרה לקהל ונתנה לו את מה שהוא הגיע בשבילו. כן, היא ביצעה את כל שיריה האהובים, אבל הלהיטים הגדולים שלה חיכו להדרן ולסוף ההופעה, ורוב הזמן היתה תחושה של נמנום קל בקרב מעריציה.
השירים הראשונים נלקחו בעיקר מאלבומיה האחרונים. כזה היה למשל "Somethings Gotta Blow" מאלבומה הלפני אחרון, יצירה ארוכה יחסית ומעט מייגעת למי שאינם מאוהדי הז'אנר. גם עכשיו, ארבעים שנה לאחר תחילת הקריירה שלה, הקול של ארמטריידינג נפלא. הוא חזק ובעל גוון ייחודי מאוד, ואין ספק שהוא בא לידי ביטוי בצורה הרבה יותר מוצלחת בשירים פחות פופיים ויותר שקטים.
הפעם הראשונה שבה גילה הקהל מעט התלהבות היתה כשארמטריידינג ביצעה את "All the Way From America" היפהפה, ולאחר מכן את "Love and Affection", שניהם אהובים ומוכרים. בהמשך היא ביצעה גם את "The Weakness In Me", ובהדרן קינחה בביצוע מרגש ל"Willow" ובביצוע גרובי ל"Drop The Pilot".
בסך הכל, ארמטריידינג מעולם לא היתה כוס הקפה של רבים, ואף שהוציאה תחת ידיה שניים או שלושה להיטים גדולים, אי אפשר לומר עליה שהיתה בקונצנזוס כלשהו. לכן, גם הופעתה אמש היתה ברובה למיטיבי לכת, חובבי בלוז, וכאלה שיודעים לזהות איכות כשהם שומעים אותה.