לרקוד ולא לשכוח: על "סרנדה/ההצעה" של ביל טי. ג'ונס

במקום להציג מחול, ניסה ביל טי. ג'ונס ללמד שיעור בהיסטוריה ביצירתו "סרנדה/ההצעה" שהועלתה בפסטיבל ישראל. הצרה היא שתום גולדהנד כבר סיים את התיכון

תום גולדהנד
10/06/2010

האם אפשר לרקוד שיעור חשוב בהיסטוריה? האם אפשר להפוך נתונים יבשים ותיאור מילולי ליצירת מחול ותנועה? את התשובה לשאלות אלו ניסה לספק הכוריאוגרף האמריקאי ביל טי. ג'ונס ביצירתו "סרנדה/ההצעה".

ג'ונס אינו רקדן, הוא גם לא כוריאוגרף. כך לפחות העיד על עצמו בתום הצגת יצירתו בתיאטרון ירושלים במסגרת פסטיבל ישראל. את עצמו הוא רואה כאמן, וככזה חשוב לו להעביר את המסר בכל צורה שהיא. אלא שלג'ונס כל כך חשוב המסר עד שבניגוד למרבית יצירות המחול שמוגדרות "ללא מילים", ביצירה שלו ישנן מילים להכביר.

עוד בוואלה!

השינוי מתחיל בהם: איך מלמדים ילדים להתחיל למחזר?

בשיתוף תמיר
מרב שמהמסר חשוב, נשכח המחול. מתוך "סרנדה/ההצעה"(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

היצירה נפתחת בקטע וידיאו בו נראה ג'ונס על המסך כשהוא מסביר ומתאר את פועלו של הנשיא ה-16 של ארצות הברית, אברהם לינקולן, ואת חשיבותו לאומה האמריקאית ולג'ונס עצמו. ההסבר, השירה והנאומים נמשכים אל תוך היצירה עצמה, בה פרקי חייו של לינקולן נשזרים במהלכיהם של הרקדנים והכוריאוגרף. ולבסוף, לאחר ההופעה, עולה ג'ונס על הבמה ומזמין את הקהל לסשן של שאלות ותשובות עם הרקדנים, היוצרים המוזיקליים ואיתו.

במילים אחרות, המסר, שכה חשוב לג'ונס, אינו הולך לאיבוד במהלך המופע ולמעשה תופס את כל הבמה. הבעיה היא שהוא הופך חשוב יותר מהמדיום שבו הוא מופיע – המחול. ג'ונס ממש מכוון את היצירה שלו לראש של הקהל ולא אל הגוף. המחול והכוריאוגרפיה הם רק כלים נוספים שנמצאים על הבמה, ולעתים הם אף מוסטים הצידה לטובת עבודות הווידיאו או השירה והמלל שמלווה את כל היצירה.

זה לא שהמסר של "סרנדה/ההצעה" לא חשוב. מדובר במחווה לאדם שלדברי ג'ונס לא רק מהווה חלק מהמשפחה האישית שלו אלא גם מייצג את הטוב שבאמריקה הישנה, האיש שיישם את העקרונות והאידיאלים הגבוהים שכתב תומאס ג'פרסון בחוקה האמריקאית. אלא שדווקא נושא כה רגיש וטעון - שחרור השחורים באמריקה מעול העבדות, מלחמת האזרחים העקובה מדם שבה נהרגו למעלה מ-600 אלף בני אדם, הגזענות שהיתה טמונה בדמוקרטיה ומעל הכל הקריאה לחופש ולשחרור - מיוצג תנועתית בצורה פשוטה ונקייה ללא דרמה ופאתוס. התוצאה היא שהקהל לא נשאב אל תוך הבמה, הוא נשאר כצופה מהצד.

נושא רגיש וטעון מיוצג תנועתית בצורה פשוטה ונקייה ללא דרמה ופאתוס מיותר. מתוך "סרנדה/ההצעה"(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

ההופעה נפתחת במעין פרולוג תנועתי. הרקדנים עולים על הבמה כשעל גופם בגדי יום יום, חולצה קצרה או גופיה ומכנסי טרנינג. התנועה כאן עדינה ונקייה. המוזיקה שקטה ונראה שהרקדנים אינם נמצאים ב-100% מאמץ. כשהמוזיקה מתגברת לקראת סיום הקטע נותרים על הבמה שני רקדנים שמגבירים את קצב תנועותיהם ומוחלפים על ידי חבריהם בנגיעה קלה בגופם. נגיעה וחילוף, כניסה ויציאה.

כשהיצירה ממשיכה נכנסים אליה אלמנטים נוספים. על הבמה משנים את מיקומם עמודי האקרופוליס והופכים לעמודי הכניסה לבית הלבן. שחר ההיסטוריה הדמוקרטית נשרף בקטע וידאו והאש עולה מחלונות הבית הלבן בבירה האמריקאית. גם התלבושות משתנות לבגדים של תקופה אחרת, חולצה ומכנסיים בצבעי שחור-לבן, חלקם קרועים, חלקם עם פסים אדומים שמזכירים לכתם דם.

תמונות מימיה העקובים מדם של ארצות הברית מיוצגות על הבמה על ידי הרקדנים. תחת מלבן אור צר מתכנסים כל הרקדנים אחד אחרי השני, ומפסלים את גופם בדממה, נעצרים לכמה רגעים ומתפרקים חזרה לקצוות הבמה. התמונה הזו חוזרת על עצמה כמה וכמה פעמים במהלך היצירה, בכל פעם משתנה ההעמדה, משתנים הפרטים הקטנים שמבצע כל רקדן ורקדן. לעתים כשהפירוק מגיע נותר בתוך אלומת האור רקדן בודד, מחזיק את גופו לעוד כמה רגעים בהם מלוא תשומת הלב נתונה רק אליו, לתנוחת הגוף ולסיפור האישי שלו.

הרבה חומר למחשבה אבל מעט מאוד רגש. מתוך "סרנדה/ההצעה"(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

ישנם שני קטעים חזקים ומרגשים במיוחד במהלך המופע, בהם הסיפור נבלע בתוך התנועה ולא להיפך. הקטע הראשון נקרא House Divided – בית חצוי, שבו משתתפים שני רקדנים ורקדנית. השלושה נמצאים כלואים בין עמודי הענק ומייצגים את שלושת האלמנטים של המופע כולו – ההיסטוריה ושני הצדדים שרבים לשנותה ולנכס אותה לעצמם. הרקדנית ניצבת במרכז הבמה ומשני צידיה עומדים הרקדנים ומושכים אותה לכיווניהם, נאבקים עליה. השניים נעים בעוצמה וברגש רב ונראה שמדובר במאבק על אישה, על אהבה, על צדק, על ההיסטוריה כולה.

הקטע השני נועל את היצירה ומתאר את סוף דרכו של אברהם לינקולן - רציחתו ומסע הלוויה ברחבי ארצות הברית עד לביתו שבספרינגפילד, אילינוי. על הבמה במרכז ניצב רקדן אחד, ברקע מאחוריו אותם עמודים שליוו את המופע כולו ובקצה השמאלי נותרים עומדים בדממה יתר חברי הלהקה. הרקדן פושט מעליו בתנועות איטיות את מעילו, מקפל אותו בפינה ושולח כמה מחוות שקטות, רכות ומלאות עוצמה. זהו רגע מרגש ונוגה, כשהעובדות והסיפור לא רק קורמים עור וגידים על הבמה אלא מגיעים עד אחרון המושבים.

בתום המופע נותרים עם המחשבות שממשיכות לרוץ ולקפוץ בראש. השאלות אותן העלה ג'ונס בתחילת המופע - האם ישנה משמעות להיסטוריה? מהי משמעות המחול בהיסטוריה? והאם המחול יכול לעשות שינוי? - שבות וצפות בסופו של הערב. השאלות פתוחות, ללא תשובה, מעין שיעורי בית שמשאיר ג'ונס לקהל צופיו, עוד חומר למחשבה בדרך כשנוסעים במכונית חזרה הביתה. הבעיה היחידה היא שלא התעורר שום רגש שיגרום לצופים לעשות משהו עם החומר הזה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully