היי, ניסינו לפגוש אתכם - על ביטול הפיקסיז

אפשר להגיד שהפיקסיז צבועים. אפשר להתלונן על ההודעה החלבית שלהם, שנמנעת מכל אמירה פוליטית ברורה. אפשר לטעון שלא יתכן שחבורת מקרי הראש הזאת הצליחה להגיע בעצמה למסקנות פוליטיות מרחיקות לכת. אפשר להזכיר שהם בכלל מאמריקה, המדינה שטובחת בעיראקים ובאפגניסטאנים. אפשר לומר שהחרם התרבותי שקורם עור וגידים לנגד עינינו מעניש את האזרחים הפשוטים במקום את המדינאים.

הכל נכון, אבל לא ממש רלוונטי. לפיקסיז לא ממש אכפת מה כותבים עליהם כמה מעריצים מתוסכלים במזרח התיכון. סביר להניח שגם החרם על תקליטיהם שעליו הכריזו כמה טוקבקיסטים זועמים לא יזיז להם, בהתחשב בכך שהאחרון שבהם יצא לפני 19 שנים.

הדיון שמתפתח כאן לאחרונה – בעד ונגד האמנים המחרימים – הוא טחינת מים על נושא שאין לנו כל שליטה בו. בזכות הרווחה הכלכלית בישראל ובחסות אובדן ההכנסות של האמנים ממכירת האלבומים היא זכתה לתקופה קצרה של רצף הופעות מחו"ל, בתקופת שקט חולפת ושברירית.

אלא שבשבועות האחרונים היא מתמודדת עם סגירת הפער בין מדיניותה הכוחנית והאזור המטורלל שבו היא שוכנת לבין החיים הנורמליים יחסית שאזרחיה מקיימים פה. הנורמליות הזאת היא פאטה מורגנה, שתמיד תתנפץ לבסוף בגלל המלחמה, המבצע או המשט הבא. זה מאוד אנושי להדחיק את חבית חומר הנפץ שעליה אנחנו יושבים, וזה בדיוק מה שאנחנו עושים בהפוגות בין משבר למשבר.

למרבה המזל, ממשלות ישראל האחרונות (אהוד אולמרט וציפי לבני תרמו למצב הנוכחי לא פחות, ואפילו יותר, מבנימין נתניהו ואביגדור ליברמן), בסיועם האדיב של שכנינו, עשו הכל כדי לפורר סופית את האשליה ולהפוך את ישראל למדינה מצורעת, בלי תנודות קיצוניות ומתסכלות בין תקווה למפח נפש. בזכותם, האמן הבא לא יחזיק אותנו במתח עד הרגע האחרון: הוא פשוט לא יטרח לקבוע כאן הופעה מלכתחילה.

כמו במקרה אלביס קוסטלו, לא ברור באיזה שלב בדיוק הפיקסיז גילו שישראל היא מדינה כובשת שמסוגלת לפעול באכזריות מעבר לקווי גבולה בשם אינטרסים כאלו ואחרים, לא בדיוק הפתעה מרעישה ב-62 שנות קיומה של המדינה. עוד יותר לא ברור היא מתי הרביעייה הזו, שהשורה התחתונה של כל פעילותם בעשור האחרון היא "אז כמה משלמים שם?", גידלה מצפון כה מפואר שגרם להם לבטל הופעה ארבעה ימים לפני מועדה. האמת? זכותם.

אבל בניגוד לקוסטלו, המצפון של הפיקסיז הוא בגדר כתב סתרים. בהודעה המעורפלת שמסרה הנהלתם בשמם ("נקווה לימים טובים יותר", משפט שנשמע כמו קאבר ל"ימים של שקט" של ההרכב לולה) לא מתחבא מניפסט פוליטי שלפחות היה מוכיח שמאחורי המילים ישנן גם דעות.

רוצים לבטל הופעה בגלל המשט לעזה? חושבים שישראל עברה את הגבול עד כדי כך שלא מגיעה לה שעתיים של רוקנרול? קומו ותגידו את זה, במילים ברורות שלא חייבות להיות ברמה של המניפסט הקומוניסטי, אבל משפט שייתן לאנשים טענה להתעמת איתה. סיבת הביטול, כמו שהיא כרגע, מעידה על משהו שהפיקסיז לא עשו מעולם והוא רכיבה על גל וזה מאכזב, כל כך מאכזב.

למרות ההבדל המשמעותי בין האופן שבו קוסטלו פתח את הלב שלו ופירק את זה של הישראלים לעומת האניגמטיות המטופשת של הפיקסיז, יש משהו משותף בין שני האמנים הענקיים האלו: שניהם טועים. שינוי פוליטי מהפכני בישראל לא יכול לבוא מתוך חרם ובידוד, כיוון שמדובר במדינה שנוטה להתכנס בצדקת דרכה מול אותם "אנטישמיים" וכל עוד לא מדובר במחסור בקוקה קולה, גם הפיקסיז לא יפרקו את אותו החוסן המדיני של ישראל. הפיקסיז, שלא מדברים מילה בין השירים שלהם יותר מ"תודה רבה", היו יכולים להרעיד את כל עיתונות המוזיקה העולמית אם דווקא בישראל היו מגנים את הכיבוש בין "Giagantic" ל-"Where Is My Mind". אבל ברגע שבו הצעקה הזו יכולה להיות משמעותית, הם בחרו לעסוק בפוליטיקה מהצד הגרוע ביותר שלה – השתיקה, אותה שתיקה שהכי קל לעטוף בעזרתה דגים.