פריק שואו: ראיון עם דבנדרה בנהארט

לאחר שני צלצולי חיוג בינלאומיים עונה קול גברי בטון חביב ונעים. בפעם הראשונה שהוא אמר "שלום" בעברית, שאלתי "דבנדרה?" והוא ענה "yes, שלום".

"ידעתי שאמורים להתקשר אליי מישראל, אז הכנתי את עצמי. אני נורא מובך לומר רק 'שלום', כי אני יודע עוד כמה מילים אבל אני לא בטוח שכך מבטאים אותן. אני מקווה מאוד ללמוד עוד מילים בביקור הקרוב שלי בישראל, בעיקר קללות. כרגע אני מכיר רק 'כוס אמק'".

"כן, אבל זה שימושי מאוד אצלכם".

גם אם לא שמעתם צליל אחד מן המוזיקה הכה מיוחדת שדבנדרה בנהארט מייצר בעשור האחרון, רק מן הדיאלוג הזה אפשר להבין כי מדובר במוזיקאי אחר: בעוד אמנים מצליחים הרבה פחות ממנו מרשים לעצמם פאסון קר וטון מרוחק, בנהארט מצליח לשפוך חום בשיחה טרנס-אטלנטית; בעוד אמנים מקמצים במילים ומתחבאים מאחורי סיסמאות בנוסח 'כן, רוקנרול זה מצוין', בנהארט מסוגל להישאב לדיון ארוך עם אדם שהכיר לפני כשלוש דקות אודות המהות העמוקה ביותר של ההחלטה להופיע בישראל.

הוא בן 29, בנהארט, יליד יוסטון בארצות הברית שגודל על ידי אמו בוונצואלה וחזר לקליפורניה, רק כדי להפוך לאחד המוזיקאים המשפיעים של העשור האחרון בזכות שילוב בין פולק, פסיכדליה וטקסטים מבריקים. בנהארט נחשב לאבי תנועת הפריק-פולק, הז'אנר שבו אוגדו בעבר אמנים כמו אנימל קולקטיב וג'ואנה ניוסום, כשכל אחד מהשלושה התפתח והתעצם עד כדי שהפכו לז'אנרים בפני עצמם. מבין שלושתם, בנהארט הוא האמן המצליח ביותר מסחרית, שגם הוציא את אלבומו האחרון, "What We Will Be" בחברת תקליטים שנחשבת ממש תאגיד, וורנר.

לישראל שב בנהארט לשתי הופעות (17-16 ביוני, בארבי ת"א), כארבע שנים לאחר שהגיע בשיא כוחו לשתי הופעות באותו בארבי והתאהב. "אני לעולם לא אשכח את ההופעות והביקור הזה", הוא אומר. "ההופעות היו נפלאות, נסענו לירושלים ואחרי זה נחתי שוב בישראל בשביל הכיף, כלומר לא ממש הכיף – אלא לשם ביקור התעוררות, כי יש כאן אנרגיה אחרת. השהות בישראל היתה התנסות מדהימה ואנחנו שמחים מאוד שאנחנו חוזרים לכאן לשוב ולעשות שוב הופעה מלאה. גם בהופעה עצמה, אני והלהקה מנסים להעביר לקהל את ההתרגשות המיוחדת שלנו מישראל – בין אם זה עם כל החברים על הבמה או רק עם גיטרה לבד. אנחנו שמחים לחזור כשאנחנו מנוסים ומגוונים מאוד - לא רק אקוסטיים, לא רק רוקנרול ולא רק חרא רגאיי".

"הרגל שלי בסדר גמור עכשיו, תודה ששאלת. אני אמנם לא יכול לרקוד, אבל אף פעם לא יכולתי באמת לעשות את זה. אגב, שתדע – בעצם זה ששברתי את הרגל הצלתי את החיים של חבר שלי".

"כן, הצלתי את חבר שלי מלשבור את הראש. הוא נסע על הסקייטבורד וניסה לעשות תרגיל ועף על הברך שלי. ספגתי את הנפילה, אבל יצאתי גיבור. מעכשיו הוא מנקה לי את החדר כל יום. הוא מנגב לי את התחת".

"במאה אחוז. אני ריאליסט ואני בטוח מאוד בחרא שאני עושה. אני הכי טוב בחרא שלי. למעשה, אני רוצה להתנצל עבור כל החרא בעולם על שתיארתי את האלבומים שלי דרך התיאור הזה, 'חרא'. עשיתי לו עוול".

אומרים שהומור עצמי מגיע רק מתוך אדם שבטוח במיוחד ביכולות שלו, ולבנהארט יש קבלות: אלבומים כמו "Nino Rojo" או "Rejoicing In The Hands" או שיתופי פעולה כמו עם ג'אנה האנטר ואפילו בק, באלבום קאברים ללאונרד כהן, מדגימים ביחד וכל אחד לחוד את הכישרון העצום שעוטף את האיש הזה, לצד כריזמה שלא שומעים ורואים כל יום.

אפילו כשבנהארט ביצע בישראל את הלהיט "אני לא זמין" של מושיק עפיה, הוא גרם לו להישמע כמו שירת הלוויים. גם באלבומו האחרון והמצוין דבר לא נפגם באותו כישרון של בנהארט, אלא שהאלבום יצא בחברת התקליטים וורנר, תאגיד מוזיקלי שאוטומטית הפנה כלפי בנהארט חיצים של התמסחרות וזאת, עוד לפני שנשמע תו אחד מתוך האלבום.

"ברור שאני לא מאמין בחברות גדולות ובתאגידים שמנים, אבל הם עדיין קיימים, הרבה בזכות מכירה של חרא מוזיקה", אומר בנהארט. "האלבום האחרון הוקלט עוד לפני שחתמתי בוורנר. הקלטנו את האלבום, לקחנו אותו ללייבלים קטנים ואחר כך לוורנר, שהתייחסו אליו למעשה כמו לייבל אינדי לכל דבר, כולל הרבה כסף לקליפים מוזרים ומטופשים. האמת? זה באמת אלבום מיינסטרים כי עשיתי אותו חופשי לגמרי. אם הייתי יוצר אותו מלכתחילה כשאני תחת חוזה, הייתי מתחרע הרבה יותר כדי לדפוק אותו".

"וורנר מעולם לא ניסו לשלוט בי. באחת החברות אמרו לי שהם מוכנים להחתים אותי תמורת הסכמתי לעבוד עם קבוצת כותבי שירים שישפרו את כתיבת הלהיטים שלי. אבל וורנר, בגלל העידן החדש, הפכו למעשה ללייבל אינדי והם מתנהגים כמו שחברת תקליטים צריכה להתנהג. זה עניין של כישרון – יש לייבלים של חרא ויש לייבלים של מוזיקה טובה".

"נכון, אני באותו לייבל של פריס הילטון ושל פליימינג ליפס, שהם להקה נפלאה. תראה, הדברים השתנו בגלל שיתוף הקבצים וכשדיברתי עם לייבלים קטנים הם היו מלאים קלישאות של החברות הגדולות. דווקא החברה הגדולה התנהגה כמו חברת אינדי. אגב, התמסחרתי ביום שנולדתי, שתדע".

כך, כמו הסיומת של הפיסקה האחרונה, בסוף כל משפט של דבנדרה בנהארט מחכה בדיחה, הנחתה, הלצה, מהתלה או כל דבר שיסיט אותו מהרצינות המופלגת שראיון עיתונאי דורש. אבל כשמגיעים לפוליטיקה, הנושא הבוער ביותר כרגע בקשר שבין התרבות הישראלית לתרבות העולמית, דווקא בנהארט מגלה חושים חדים, התמצאות בפרטים וכמובן – את הקול העצמאי שלו.

"כשקראתי על הביטול של אלביס קוסטלו חשבתי לעצמי 'באיזה רשות הוא מונע מאוהבי מוזיקה את הזכות למוזיקה?'", מספר בנהארט בנוגע להחלטתו להופיע בישראל, בראיון שנערך לפני הביטול של הפיקסיז. "אז הבנתי שקוסטלו נמצא באיזור שונה, שונה לגמרי. כשאמן כמו אלביס קוסטלו מנגן, זו הצהרה פוליטית, כי הוא סוג של תאגיד בפני עצמו ובראשו הוא חושב שאם הוא מנגן הוא תומך בממשלה. כשאני מנגן לעומת זאת, במפרץ מקסיקו למשל, נראה לך שזה בגלל שאני תומך במשטר שם? לא, זה כי אני מנגן במקומות שאנשים צורכים מוזיקה כל הזמן ובזמנים קשים. אני אנגן בישראל בשביל הישראלים".

"אני שונא פוליטיקה, אבל אני מודע היטב לכך שתשעה אנשים נהרגו וישראל לא מתנצלת. זה לא אכפת לי: אני מנגן בשביל ישראלים שניגנתי עבורם גם בהופעה הקודמת שלי כאן. זה לא שלא אכפת לי מהמצב, אבל אני מנגן מאדם לאדם. אני לא יכול לשפוט את אלביס קוסטלו, אבל אני מנגן עבור אנשים. אני נציג של עצמי".

בגיל 29 ולאחר כמעט עשר שנות פעילות מוזיקלית, המשפט המדהד הזה, "אני נציג של עצמי", הוא לא משהו שבנהארט צריך להוכיח יותר. מי שהיה לילד הפלא של האינדי צומח בשנים האלו להיות בעל הממלכה, אוטוריטה שאנשים מצפים לשמוע את קולה ולדעת לאן ללכת בעקבותיה. והוא? "זה לא ייאמן שאני עוד מעט בן 30 ועוד נותנים לדבר הזה, הקריירה שלי, להימשך", הוא אומר. "אני מרגיש כמו דינוזאור, פטריארך. פאק, אני תיכף עובר לפלורידה מרוב שאני מרגיש זקן".

"לך על זה".

"מבוכה, כאב, טרור, נורא ואיום. אתה יודע מה? כוס אמק. זה מה שזה אומר".