ביטול ההופעה של הפיקסיז שוב הותיר את עם ישראל בעמדה פגיעה. הציבור הרחב, שמורכב ברובו מרודפי שלום בעלי נטיות לאומניות, התעטף בלית ברירה בזעם פטריוטי: מי הם הפיקסיז האלה שיגידו לנו שאנחנו לא בסדר, הרי אנחנו יודעים את זה לבד. כל עוד הביקורת נעשית על ידינו היא לגיטימית ונכונה, אך כשהיא נעשית על ידי הגויים היא מתנשאת ומקוממת. זה הזמן לשדר עוצמה לאומית ולהראות לאויבינו שהדבר האחרון שירתיע אותנו זה ביטול מופע מוזיקלי, עכשיו זה הזמן להתאחד סביב מדורת השבט הלאומית, להניח את משקפי האילוזיה הוורודים, לברוח מהמציאות העגומה ולצפות יחדיו במכת המדינה החדשה שמאיימת לגבש את כולנו: הישרדות אולסטארס. בתלת מימד!
אבל מהר מאוד התגלה הבלוף. הציפייה למציאות אלטרנטיבית שוב הסתיימה באכזבה. שוב התברר כי אין צורך שהגויים יטיחו בנו את האמת העלובה, אנו עושים את זה יפה לבד. מאות אלפי אנשים יישרו קו עם ההוראות מלמעלה, עמעמו את אורות הסלון והביכו את עצמם עם משקפי הקרטון המגוחכים, רק כדי לגלות ששוב עובדים עליהם. תוכנית הפעולה היומרנית של הישראלים שוב הסתיימה בפיאסקו: במקום שהמשקפיים שמנסים למכור לנו יוסיפו לחיינו מימד חדש, הם רק חשפו עד כמה התמונה מעוותת.
מה נגיד, פני הישרדות כפני המדינה. הנה עומד לו עידן קפון, מישיר מבט מפחיד לעבר המצלמה, מספר על הנקמה שבוערת בנפשו על דן מנו בעקבות משחק טלוויזיוני שנערך לפני שלוש שנים, וטוען בקול מקפיא שהשנה הוא הצטרף להישרדות "כדי להילחם בתדמית הפסיכופת עם השיגעון גדלות". כן חביבי, ככה אנחנו עושים זאת נכון. לצדו עומדת מירית וקנין, המאמי הלאומית, שטוענת שתישאר נחמדה "כי ככה זה, הכושי לא יכול להפוך את העור שלו, גם אם הוא מאוד ירצה". עם כזו עילגות, היא יכולה להצטרף היישר למערך ההסברה הישראלי.
עוד בנבחרת אביגיל פרל, שהגיעה מאמריקה להישרדות כי היא "רוצה להשאיר חותם על התרבות הישראלית", כמו רבים וטובים בסביבות הקו הירוק שמצאו דרך ייחודית לעשות זאת. איתי שטראוס הנאיבי רוצה לשמור על ערכים ולתת דוגמה לנוער, ולכן בחר במסלול המהיר לסלב השטחי. הבונבון הוא כמובן נתן בשבקין, עוד מגלומן שמדבר על עצמו בגוף שלישי, עם מגן דוד גדול על חולצתו, שזכה להגדרה שמשום מה נתפסת כחיננית: "הברוך מרזל של הישרדות".
כמובן שמלבד לשטות של משקפי התלת מימד, התוכנית עדיין מצליחה לעמוד בציפיות של חובבי הז'אנר. אומנם המגבלות של ההפקה הישראלית שוב נחשפו ("פרק בלי הדחה הוא כמו משחק כדורגל שמבטיח לצופים שיסתיים ללא שערים", אמר פעם אחד הפרשנים), וגם הבחירה בליהוק ה"אולסטארס" כבר בעונה הרביעית משדרת סוג של נואשות (בארה"ב זה קרה רק בעונה השמינית), אבל עדיין הדרמה המצועצעת מועברת במיומנות.
לחלק מהמתמודדים יש פוטנציאל (אושר אכן מסבה לנו אושר), האי הקסום ממשיך להתהדר בירח מלא לאורך כל השנה, הסרטנים מבצבצים מכל פינה, הנחשים מתפתלים תחת כל עץ, גיא זוארץ נעמד מחוץ להליקופטר כמו צ'אק נוריס, המוזיקה הדרמטית ברקע מגבירה את אווירת המלחמה, וגם אם כבר ברור שזה קיטש, הוא מתקבל בהשלמה ובהנאה.
עכשיו השאלה היא מה הלאה. אחרי שהגימיק המרכזי כשל, "הישרדות" נותרת עם אותם השטאנצים המוכרים. הם אומנם אלה שהפכו אותה ללהיט, אך במקביל גם גרמו לתחושת המיצוי. התוכנית שמקדשת את הרמאות והתחמנות, את הביקיני ואת הסיליקון, תיאלץ להסתפק בקסם של דן מנו. זה אומנם לא מעט, ובלית ברירה נמשיך לצפות, אך בואו נודה באמת: ציפינו לראות את התחת של מרינה בתלת מימד - קצת קרוב יותר, קצת מוחשי יותר והתאכזבנו.