בצע כסף? הרצון ליוקרה? שניהם? אינני יודע מדוע בחרה הוצאת כתר להוציא לאור את "יומן אבל" של רולאן בארת, שאורכו כ-300עמודי נייר ריקים כמעט לחלוטין (ברובם מופיעים משפט או שניים), שכריכתו קשה ומהודרת, שמבין דפיו משתלשל חוט-שני בורק המתפקד כסימניה נאה ושמחירו 89 שקל. אין זה שאני מגנה הדפסת ספרים מעיזבונותיהם של יוצרים, שכן לעתים ההפך הוא הנכון והרצוי. מה היה עלינו בלא מאכס ברוד היקר שהמר את פיו של קפקא ולא העלה את כתביו באש? גם "הנסיך" של מקיאוולי פורסם לאחר מותו, כך גם "אצל" של גנסין ורבים מסיפוריו של עגנון. הוא גם הדין עם ספרו האחרון של חזי לסקלי, "סוטים יקרים", שראה אור לאחר מות המשורר.
אולם במקרה שלפנינו נדמה כי לא את ספרו של בארת ביקשה ההוצאה להדפיס ולמכור כי אם את בארת עצמו. אלא שלמצער אין בספר כל זכר לפילוסוף, לחוקר ולאינטלקטואל שבארת היה. אין זה שאני נמנה עם חסידיו של הסטרוקטורליסט/פוסט-סטרוקטורליסט הצרפתי הנ"ל. אך בעוד ש"מות המחבר" ו"מחשבות על הצילום" הצליחו לעורר בי רגש כלשהו ותרעומת שבעטייה יכולתי לא פעם לעצום את עיניי ולהתרפק על אותו הרגע בפברואר 1980 בו חצה בארת כביש פריזאי כלשהו ומשאית כביסה חולפת קטעה את הגותו ואת חייו הרי ש"יומן אבל" עורר בי אמפתיה כלפי הדמות הנבובה, השטוחה והבנאלית שעולה מדפיו ואף צורך לעמוד לצידה.
עוד בוואלה!
לא רק שתמוהים בעיניי הדברים שכתב עורך הספר דרור משעני באחרית הדבר ולפיהם מדובר ב"אחת היצירות הנפלאות של בארת", אלא קשה גם להאמין שבארת עצמו היה מאפשר את פרסום השורות הבאות שמופיעות לאורכו: "בכל בוקר סמוך לשעה שש ושלושים, בחוץ, בחושך, קרקוש המתכת של פחי האשפה" (עמ' 13); "יום נורא. אומלל יותר ויותר, אני בוכה" (עמ' 53); "אני שבור לב או חש מועקה ולפעמים משבי חיים" (עמ' 59); "אני משתעמם בכל מקום" (עמ' 71); "היגון כמו אבן..." (עמ' 115); "ישנם בקרים נוגים כל כך"...(255); וכן הלאה וכן הלאה. כל אחד מאותם "מכתמים" שציטטתי זה עתה ניצב על פי רוב כעמוד בפני עצמו, והו כמה חבל על הנייר.
כך או כך, אם אין צדיק בשורות הוצאת כתר, אקום אני ואומר נבוך אני בעבור רולאן בארת, נבוך אני שכתב שורות שכאלו, וצר לי על שחטאו לו והביאו אותן לדפוס. צר לי על השימוש הציני שעשתה ההוצאה הצרפתית בעיזבונו של הפילוסוף, אך יותר מכל, צר לי על העיוורון הפרובינציאלי של ההוצאה הישראלית שלמשמע השם רולאן בארת שכחה לקרוא את הטקסט בטרם הפגישה אותו עם מכבש הדפוס ועם הקורא העברי.