נתחיל במבחר ציטוטים:
"למה יש לנו עצים ירוקים פה בישראל ואין בלבנון? כי ישראל יפה ואנחנו משקיעים במדינה שלנו ודואגים לה".
(סמל תוכנית "החוויה הישראלית" למשתתפים - נערים ונערות מארצות הברית וקנדה, גילאי 15-17 - בתצפית על גבול לבנון. שבוע ראשון מתוך ארבעה של התוכנית)
"העסק עובד! אם תשימו לב לתוכנית, אנחנו גורמים לעוד משהו לחלחל שמה ואנחנו צריכים להיות חכמים ולעשות את הקישורים".
(רס"ר תוכנית "החוויה הישראלית" לצוות המפקדים שמנחים את משתתפי התוכנית. שבוע שני מתוך ארבעה)
"אני בטוח שבפעם הבאה שתפתחו חדשות ותשמעו על ישראל, לא תאמינו לשום דבר שאומרים עלינו בטלוויזיה".
(רס"ר תוכנית "החוויה הישראלית" למשתתפים. שבוע שלישי מתוך ארבעה)
"You are SO lucky to be here with us".
(מנכ"ל תוכנית "החוויה הישראלית" למשתתפים. שבוע רביעי מתוך ארבעה)
ועכשיו לפרטים: "ישראל בע"מ", סרטה של מור לושי ששודר אמש (שני) בערוץ yes דוקו, מתעד את פרויקט "החוויה הישראלית" שמזמין נערים ונערות יהודיים מכל העולם להתארח בארץ הקודש למשך ארבעה שבועות וללמוד על המפעל הציוני, הצבא הישראלי ומורשתם. במדינה בה קל מתמיד לשלוח לעזה את כל מי שמעז להביע ביקורת על עמדת הממשלה והאופן בו היא מפעילה את צבאה, עדיף להיצמד לעובדות. ואכן, כל הציטוטים לעיל צמודים לעובדות ומובאים מילה במילה מתוך הסרט, שמצדו גם מקפיד ביתר שאת להיצמד אך ורק לעובדות.
הסרט עוקב אחר קבוצה אחת של נערים צעירים שעוברים את "החוויה הישראלית". ואם תהיתם מהי באמת החוויה הזו, הנה התשובה: מורשות קרב, ביקור בבית קברות צבאי ומטווחים. שכן על פי "החוויה הישראלית" בחוויה הישראלית אין אמביוולנטיות. אין ניסיון לדיאלוג. אין שום דבר מלבד תחושת צדק חד צדדי וניצול מכוער של שכול ואבל.
בדיוק בגלל זה "ישראל בע"מ" הוא יותר מכל דבר אחר סרט מבהיל. זאת מכיוון שהוא מראה עד כמה קל להישבות בנארטיב ועד כמה קל לייצר אחד כזה. קחו קבוצת ילדי שמנת בגיל העשרה, כאלו שעניינם המרכזי בחיים הוא מידת הפופולאריות שלהם בבית הספר ומידת היעילות של משחת החצ'קונים שלהם, זירקו אותם למדינה מדברית משוסעת קרבות וספקו להם סיפור משכנע שאין בו פרכות. תוך ארבעה שבועות יהיו בידיכם שגרירים נלהבים, מצוינים וששים אלי משמעות קיומית. כל שצריך הוא לשטח את הסיפור לכדי קפסולה קלה לבליעה ולא לסבך את העניינים עם אמביוולנטיות.
הסרט מתמקד במיוחד בשלושה טיפוסים האופייניים כנראה לכל "חוויה ישראלית" שכזו הפציפיסט שנשלח בעל כורחו לארבעה שבועות מחשלים; חובב הפוליטיקה וכלי הנשק שכבר לא יכול לחכות לירות על משהו או מישהו; והקלולסית המפונדרקת שמבחינתה ישראל היא המדינה האקזוטית הזו שרוכבים בה על גמלים לבית הספר.
המהפך הקיצוני ביותר, נוסח סינדרום שטוקהולם, מתרחש אצל ג'ק הקנדי שהתחיל כפציפיסט וסרב לראות בערבים אויבים אוטומטיים בגלל צורת הלבוש שלהם או השפם שהם מגדלים. אלא שכבר אחרי שבועיים בפרויקט הוא נושא נאום חוצב להבות על כך שאין היום בישראל אפשרות לשלום דרך דיאלוג עם הפלסטינים. בשבוע האחרון הוא כבר משתתף בשמחה במטווח ויחד עם חבריו החדשים חווה אורגזמה קטנה מצלילי הירי, כאילו לא היה רק לפני חודש פציפיסט מנומק היטב. שלא לדבר על חובב כלי הנשק הקטן. הנ"ל התגייס לאחר המסע בארץ הקודש לצבא האמריקאי ותומך משם במפעל הציוני. ואילו הקלולסית - היא חזרה לישראל לשנה של לימודים. במילים אחרות הצלחה רבתי במושגים של "החוויה הישראלית".
הבעיה, כמובן, היא לא בפרויקט עצמו, ובטח שלא במש"קיות החינוך המתוקות ומלוחלחות העיניים שעושות את תפקידן נאמנה בו. הבעיה היא בניצול הציני של מסירותן כדי לקדם עמדה חד צדדית כאילו היתה זו העמדה ה"אמיתית", כאילו שיש בכלל אמת אבסולוטית שכזו.
לזכותה של יוצרת הסרט ייאמר שהיא נהגה איפוק מרשים והסתפקה בהצגת הדברים כפי שהם. בלי עריכה מגמתית ובלי הבלטת עמדה אישית, הצליחה לושי לייצר סרט שמטריד את הצופה בעצם היותו צמוד מציאות. ובכך בדיוק כוחו.
שכן "ישראל בע"מ" הוא סרט כמעט לאקוני, וככזה הוא מצליח לזעזע עוד הרבה יותר. כך, בזכות האיפוק, הסרט מדגים באופן מדויק ביותר את ההבדל בין הסברה לשטיפת מוח, בין מדיניות לבין גזענות גרידא. ובסופו של דבר מסתבר שאם אין לך צורך להקצין את המציאות, היא מופרעת עוד הרבה יותר ממה שנדמה.