בכניסה לתערוכה "דור ראשון", המוצגת בימים אלה במוזיאון פתח תקווה, מופיעה עבודת וידיאו המציגה תאונת אוטובוס קטלנית. האוטובוס שכוב הפוך על הכביש, אנשי ביטחון ורפואה מסתובבים בין השרידים הטריים, פקק של מציצנים נערם מאחור. אך בשונה מתיעוד חדשותי של תאונות קטלניות אין כאן סיפור ברור: לא קורבנות ולא גיבורים, לא ראיונות ולא דם, לא כתבים ולא סאונד.
"אם יצרתי בצופה תחושות של בלבול, חוסר סיפוק, תלישות", אומר ארנוט מיק, האמן ההולנדי שעומד מאחורי הווידיאו, "אז עשיתי את עבודתי נאמנה". מיק, שמעדיף שיכנו אותו אדריכל וידיאו ולא אמן, מתאר את המוטיבציה מאחורי המיצב כניסיון ליצור חלל מדומיין אך בה בעת מציאותי להבהיל. לשם כך הוא הקפיד להישען, כבכל עבודותיו, על דימויים השאובים מהמאגר הוויזואלי המוכר ביותר - החדשות. ואילו העבודה עצמה "השתברות" שמה מוקרנת על קיר תלת מפלסי, כשהמצלמה נעה ללא הפסק בין כוחות החילוץ התרים אחר ניצולים באוטובוס ההפוך למבט מלמעלה על הסצינה כולה ומשם חזרה אל הצופים המתגודדים סביב והכבשים והחזירים שעוברים בשולי הדרך. כך, שוב ושוב, הלאה והלאה, המצלמה סוקרת את ההתרחשות כולה מבלי להיעצר על אף אחד מרכיביה. וכאן אולי המקום להדגיש שכלל לא מדובר בתיעוד של תאונה שהתרחשה במציאות אלא בסצינה מבוימת מתחילתה ועד סופה.
"בצפייה בווידיאו אי אפשר להתמקד במשהו אחד," מבהיר מיק, ומנסה להסביר מדוע זהו אחד האלמנטים העיקריים בגוף היצירה שלו. "אני מצלם ב-one shot, עם שתי מצלמות במקביל שנעות סביב סצנת האסון המבוימת ומצלמות ללא הפסקה. בסוף אני עורך את זה יחד בצורה מעגלית ורציפה, כך שאין ממש נרטיב כרונולוגי בעבודה הסופית. זה יותר הסתכלות ארכיאולוגית על הרבדים השונים של התקהלויות המוניות, ואירועים מכוננים".
האירועים האלה תאונת אוטובוס, מלחמה, פיגוע בלב העיר הם אירועים שאנחנו מבקרים בהם מדי ערב דרך מסך הטלוויזיה. ולדברי מיק, זה בדיוק מה שמאפשר לו לייצר דיסוננס בין הצופה לעבודה. "אני מייצר את ה-unheimlich", הוא אומר ומשתמש במושג הפרוידיאני, שזכה לתרגום העברי הלא מוצלח במיוחד "המאוים" ומתייחס לתופעה שבה דבר מסוים מעורר תחושה שהוא בו בזמן מוכר אך זר. "בעבודות שלי זה תמיד נראה כמו דימוי מהחדשות שאנחנו מזהים, אבל מכיוון שהמצלמה אינה מתמקדת באף נושא מסוים ועוברת ממה שמצופה להיות האירוע המרכזי לאירועים שוליים וצדדיים, קשה להבין מה בדיוק קורה שם, אם זה אמיתי או מבוים, ובעיקר איך למקם את עצמך מול זה".
מיק, בן 47 ואב לשניים, ייצג פעמיים את הולנד בביאנלה בוונציה, הציג עבודות וידיאו במוזיאונים גדולים ברחבי אירופה וארצות הברית, ביניהם המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, שם נערכה לו בשנה שעברה תערוכת יחיד. את דרכו בעולם האמנות הוא התחיל דווקא כפסל: "תמיד רציתי להיות ארכיאולוג אבל באמסטרדם אין הרבה אתרי חפירות אז מצאתי את עצמי בפיסול," הוא מספר. עם השנים הוא שילב בעבודתו אלמנטים של פרפורמנס ובעשור האחרון הוא עבד בעיקר עם וידיאו.
בעבר התמקדו העבודות שלו באלמנטים חברתיים, כמו יחסי כוחות בין סובייקט למדינה ובהיררכיות חברתיות. כך, למשל, בעבודות Training Ground (2007) ו-Mock Up (2007), מתועדים תרגילי הכנה של כוחות ביטחון שונים לקראת מתקפת טרור או מלחמה.
"אני מנסה להבין אנשים ולשם כך אני נשען על דימויים קולקטיביים", הוא מפרט. "הכל בווידיאו שלי מבוים ומאורגן מראש, אבל אני מצלם ללא חזרות וללא תיאום כללי בין המצטלמים. והנה מסתבר שאנשים תמיד יודעים מה לעשות לפי התפקיד שהם מקבלים. הם מתנהלים כאינדיבידואלים בקבוצה, וזה מה שיוצר את הדינאמיקה ההוליסטית של סדר. אני עובר עם המצלמה ממרכז ההתרחשות לאירועים הצדדיים כדי להטיל ספק במה שבמרכז אבל לא כדי לספר סיפורים מהשוליים. אם נוצרים כאלה והמיקרו מעיד על המאקרו, זה קורה מעצמו, לא מתוך תכנון קפדני שלי. אבל אני כן מנסה לשאול מה אנחנו מחשיבים כחשוב ומה נחשב שולי."
מיק לא אוהב להגדיר את העבודות שלו ומעדיף "להשאיר את זה כשאלה שנועדה לעורר שאלות נוספות". אבל, אם דוחקים אותו מעט, ומכיוון שהוא הולנדי מנומס, הוא נעתר ומספר כי ישנם שלושה אלמנטים מרכזיים שחוזרים בהן: פיסול, זיכרון (בייחוד של טראומה) ומימזיס (כלומר, ייצוג או חיקוי).
"בגדול אני רואה את העבודה הפיזית, של יצירת האירוע ותיעודו, כפיסול," הוא מפרט. "זו חקירה אודות הקשר בין גופים וגורמים שונים בחלל. גם בתוך הסרט וגם של הסרט עצמו בחלל, כלומר הקשר של הצופה למה שמוקרן מולו. זה הצד הפיזי שאני מחפש, ולכן גם מעדיך לתאר את העבודה שלי כארכיטקטורה".
"העניין שלי בזיכרון של טראומה מכניס לעבודה שלי את האלמנט של רצף דימויים שלא בהכרח מייצר נרטיב", הוא ממשיך. "בטראומה אתה חושב על רגעים בזמן שלא בהכרח מתחברים לכדי סיפור קוהרנטי אלא מייצרים רק רצף של דימויים. הדבר הנורא לגבי טראומות, ודברים מפחידים או מזעזעים, זה שאנחנו רוצים לראות אותם. אנחנו נמשכים ונרתעים מהם, כמו ה-unheimlich של פרויד. אני אוהב לחשוב על הווידיאו שלי כתנועתיות של רגעים קפואים בזמן כרפרנסים היסטוריים, חדשותיים, אישיים, ולא כעל סרט נרטיבי או וידיאו ארט פר אקסלנס. נרטיב לעולם לא מקדם הבנה. זה רק סוגר, ובמקרים של טראומה, למשל, הזיכרון מייצר מקטעים כאלה, לא מחבר בין הנקודות ואתה רק מתבלבל ומתנתק ממנו".
כאן נכנס עניין המימזיס והעניין של מיק בהתקהלויות המוניות. לדבריו, קהל גדול הוא למעשה מבנה ארכיטקטוני התופס מקום בחלל. אך בה בעת המון מאופיין על ידי ריבוי של מרכזים ובך מזכיר זיכרון של טראומה. ."אני נמשך לדינאמיקה בקהלים גם באופן אסתטי וגם מבחינת הפסיכולוגיה של ההמון, בה כל אחד משפיע על האחר ונוצר הוליזם מסוים. אני לא ממציא שום דבר בעבודות שלי אלא משתמש במה שקיים. ובהמון הזה נוצר מימזיס העתקה של המציאות, כמובן עד גבול מסוים".
ההמון שמופיע בעבודותיו של מיק מורכב למעשה משחקנים שהוא שוכר דרך סוכנויות משחק ברחבי אירופה. ומכיוון שהוא מקפיד, כאמור, לא לתדרך אותם יותר מדי, אופן ההתנהגות שלהם הוא במובן מסוים ספונטני ומהווה ייצוג נאמן, במידה מסוימת, של המציאות. אלא שעניין המימזיס חורג בהרבה מההיבט הטריוויאלי הזה. "ב'השתברות' נוצר דמיון בין החזירה השוכבת לצד הכביש ומאכילה את הגורים שלה לבין האוטובוס," הוא מסביר. "החזרזירים תוקפים אותה, האווירה אלימה, וזה משפיע על תחושת האלימות שמהדהדת מהאוטובוס השכוב על גבו כמוה. התנועה הזו בין האובייקט לחיות לבני האדם אמורה לערער את תפיסת המציאות של הצופהף לגרום לא להטיל ספק שמה שחשב שהוא ההיבט המרכזי של האירוע: האם האוטובוס הוא המרכזי או שמא הכבשים שחוצים את הכביש?"
"לרוב מי שצופה בסרט נותר בהמתנה מתמדת שמשהו יקרה, או שמשהו יתבהר, אך בסופו של דבר הוא עתיד להתאכזב", מסכם מיק. "אני לא מוביל את הוידיאו לאף נקודה מכרעת. למעשה, אני לא מוביל אותו אלא חזרה לנקודת ההתחלה שלו, שהיא באמצע ההתרחשות האינטנסיבית. כשזה עובד טוב, זה אמור לזרוק את הצופה מנקודת מבט אחת לאחרת מבלי שהצופה יבין שזה מה שקרה לו הרגע. ואז מהר מאד לעבור הלאה, שוב לפני שהצופה יתרגל וינסה שוב להפעיל חשיבה דידקטית".