לפעמים הכל יכול להיות כל כך פשוט, גם אם בהתחלה זה נראה כל כך מסובך. כך היה ביום ראשון האחרון. באותו בוקר הודיעו הפיקסיז כי הם מבטלים את ביקורם בישראל. מעבר לצער הנקודתי על ביטול ההופעה המסוימת הזו, מי שרכש לה כרטיסים שקע לפתע במעין ייאוש קיומי, טרוד במחשבה כי שום דבר טוב כבר לא ישתנה במקום הזה, והדברים הטובים שכן יכולים לקרות תמיד יתבטלו שלושה ימים לפני התרחשותם.
אבל אז הגיע ראשון בערב, ובין כל החרמות והנידויים והדיבורים על הבידוד התרבותי של ישראל, התמלא סינמטק תל אביב בעשרות צעירים מרחבי העולם שהגיעו לכאן במיוחד לרגל פסטיבל סרטי הסטודנטים הבינלאומי בארגונה של אוניברסיטת תל אביב, ויחד איתם הגיע גם רוג'ר קורמן, אחד הקולנוענים החשובים והמשפיעים בהיסטוריה. נכון, קורמן הוא בסך הכל קשיש קליפורני עם שורשים יהודיים, וזה הרבה יותר מובן מאליו בשבילו להגיע לישראל מאשר לנוצרי מסיאטל, ובכל זאת היה קסם מיוחד בערב הזה. כי מה יגיד מי שסימס לי באותו בוקר שחייבים לברוח מכאן אם אנחנו אי פעם רוצים להיות חלק מהעולם כשהוא יראה סטודנטים לקולנוע מטהיטי ומהודו יושבים לצד אלון גרבוז ומאזינים לבמאי ולמפיק שזכה השנה באוסקר למפעל חיים, מאוחדים כולם בתשוקה למסך הגדול? פתאום הכל נראה כל כך נורמלי, וצירוף המילים "ישראל", "העולם" ו"תרבות" הצטייר כל כך פשוט. ובסופו של דבר, זה גם לא כל כך מפתיע שזה קרה דווקא בערב הזה, כי הרי רוג'ר קורמן הוא מלך הפשטות.
אצל קורמן, גדול יוצרי הבי-מוביז בכל הזמנים והאיש שגילה וטיפח את רוב הקולנוענים האמריקאים הבולטים של דורנו, אין שום דבר שאינו בר פתרון או משימה בלתי אפשרית. כך הוא הצליח להביא אל הבד לכל הפחות 350 סרטים (תלוי איך סופרים), כך הוא מצליח לזגזג עד היום בין חמש הפקות בעת ובעונה אחת. העשייה הקולנועית שלו עניינית ותמציתית, וכך גם ההתנסחות שלו: בניגוד לרוב חבריו למקצוע, הוא לעולם אינו מתחמק משאלות ואף פעם גם לא עונה בצורה חוכמולוגית. התשובות למבול הקושיות שנחת על ראשו, הן במפגש בראשון בערב והן בכיתת האמן שקיים למחרת, היו קצרות אך ענייניות, תמציתיות אך מספקות, בלי גרם שומן עודף של התפלפלות.
הוא נשאל, אלא מה, איך הצליח להספיק כל כך הרבה, והתשובה לכך היתה טמונה בעברו. מתברר כי קורמן היה מהנדס לפני שהתאהב בסרטים, ואף שעזב את התחום, הוא המשיך ליישם רבים מעקרונות ההנדסה גם על מלאכת הקולנוע. בהתאם לזאת, כל סרט שביים או שהפיק התבסס על תכנון מוקפד, והוא תמיד הקפיד לשרטט כל מהלך ומהלך לפני שאפילו נגע במצלמה.
בהזדמנות זו קורמן גם אישש את האגדה הכה מופרכת על פניה ולפיה צילם את "חנות קטנה ומטריפה" ביומיים בלבד. "אכן עשיתי זאת", הוא אישר ומיד סייג קלות, "אם כי לא ביומיים אלא בשתי יממות ובלילה אחד". ואיך הוא הצליח? בשיא הפשטות כמובן. הוא פשוט תכנן הכל מראש לפרטי-פרטים, עשה חזרות מוקפדות עם השחקנים, ואז הגיע לאולפן עם שתי מצלמות ותיקתק בקלילות את מה שהפך לאחד מסרטי הפולחן הגדולים שלו, ולבסיס לעיבודים מצליחים על במות ברודווי ובהוליווד של שנות השמונים.
כל זה היה ב-1960, ולדברי קורמן, היום הדברים פשוטים עוד יותר. רבים מן הנוכחים בקהל היו אנשי קולנוע, והם ניסו לנצל את הבקיאות של קורמן בפרויקטים דלי תקציב כדי להבין איך אפשר להפיק את המיטב מן התעשייה הישראלית הענייה.
התשובה של קורמן היתה מעודדת. "בכל הקשור לתנאי ההפקה, מצבם של היוצרים מעוטי היכולות מעולם לא היה טוב יותר", הוא הכריז, והסביר כי האמצעים הטכנולוגיים השתכללו במידה כזאת שבאמת כל אחד יכול כיום לעשות כל דבר. כך, למשל, אפילו יוצרים של סרטי אימה ומדע בדיוני דלי משאבים מסוגלים לפאר את סרטם באפקטים מיוחדים ברמה גבוהה, בשעה שיוצרים עם יומרות ריאליסטיות יותר מוזמנים לצאת לבדם לרחוב עם מצלמת HD ולאחר מכן לערוך את התוצאה הסופית במחשב הביתי. בזמנו, הצליח קורמן להרים גבעות עם מצלמות כבדות ומעבדות מעופשות, כך שמבחינתו הפקת סרטים היא ממילא זמינה ופשוטה עוד יותר מכפי שהיתה.
רבים בקהל הסתפקו בהכוונה של קורמן, אבל חלק אפילו רמזו לו, במה שהם עצמם הגדירו כחוצפה ישראלית, שלא היו מתנגדים לעבוד אצלו. הרצון הזה מובן מאליו, שהרי קורמן גילה וטיפח בחברות ההפקה שלו את מרטין סקורסזי, פרנסיס פורד קופולה, ג'יימס קמרון ועוד רבים וטובים. כל אלה התחילו אצלו כשוליות, אבל לאחר שקורמן התרשם מכישוריהם, הוא העניק להם הזדמנות לביים בכוחות עצמם, ובעזרת הידע והניסיון שרכשו אצלו הם יכלו לפרוץ להוליווד. אז איך הוא הבין שג'יימס קמרון יכול להיות הדבר הבא, במלוא המובן של המילה? "שלושה דברים הופכים מישהו לקולנוען גדול", הסביר הסקאוט הבכיר של עולם הקולנוע האמריקאי. "קודם כל חוכמה. מעולם לא פגשתי במאי טוב שהיה מוכשר אך טיפש. דבר שני חריצות וסיבולת. יש בעולם הקולנוע זוהר רב, אבל הוא בנוי בעיקר על עבודה קשה. דבר שלישי יצירתיות. רעיונות מקוריים הם הדרך היחידה לבלוט בין כל מי שמסתובב בתעשייה".
קורמן אינו מסתיר את הסלידה שלו מן התעשייה הזו, וכפי שעשה בנאום שנשא לפני כמה חודשים לרגל קבלת אוסקר למפעל חיים, גם בסינמטק הוא חזר על הטענה שהוליווד הפכה לעסק והסרטים שלה למוצרים. עם זאת, קורמן עדיין מפרגן לחניכים שלו שפועלים בעסק המשוקץ הזה "'אווטאר' הוא סרט התלת ממד הטוב אי פעם", הצהיר הקולנוען המשופשף בביטחון, והבטיח גם כי התלת ממד הוא הרבה יותר מאופנה חולפת. "כבר עברתי שיגעון תלת-ממד אחד בשנות החמישים, אבל אז המשקפיים לא היו נוחים והסרטים היו גרועים", הוא סיפר. "היום המשקפיים נוחים והסרטים טובים, כך שאני צופה שהתלת ממד כאן כדי להישאר. לא כל הסרטים ייעשו ויוצגו בפורמט הזה, אבל רובם כן".
אם מוסיפים את הדברים הללו לאמירות של קורמן על מידת הקושי של הפקות הנעשות מחוץ לאולפנים הגדולים למצוא מפיצים בארצות הברית, אפשר היה לחשוש לרגע כי מלך ההפקות העצמאיות מרים ידיים ומודה כי כיום יש מקום רק לקמרונים ולאווטארים. אבל קורמן מנבא דווקא כי בקרוב יהיה פשוט להפיץ סרטים בדיוק באותה מידה שבה פשוט לעשות אותם "עוד מעט יהפוך האינטרנט לזרוע הפצה דומיננטית", הוא גורס. "בשלב מסוים, בדיוק כשם שאנו עורכים סרטים על המחשב הביתי, אפשר יהיה פשוט להפיץ אותם היישר לאינטרנט בלחיצת כפתור, בלי טובות מאף אחד".
הדברים הללו אולי נשמעים כמו פנטזיה, אבל החלומות של קורמן כבר התגשמו פעם אחר פעם. חוץ מזה, אם ביום שבו הפיקסיז מבטלים את בואם לישראל בעקבות אפקט המשט עדיין אפשר לדחוס שוויצרים, ארגנטינאים, אמריקאים, ישראלים ובני עשרות לאומים אחרים לאותו אולם ולדבר על אמנות, אז למה שלא יהיה מותר לחלום?
לאחר השיחה עם קורמן צפיתי במקרה, בנסיבות אחרות לגמרי, בהקרנה מקדימה של "חתולים פרסיים", סרטו של הבמאי האירני בהמן גובאדי שיגיע לפסטיבל הקולנוע בירושלים ולהקרנות מסחריות בישראל בחודש יולי. גובאדי מציג בסרט צעירים אירניים רחבי אופקים ושוחרי מוזיקה, שהייאוש שלהם מן הבידוד התרבותי של מדינתם גורם לעוגמת הנפש על הביטול של פרנק בלאק וחבריו להיראות כמו סתם בכיינות.
ואז אמרתי לעצמי - את "?Where Is My Mind" שרים בטהרן בדיוק כמו שמזמרים בתל אביב, ואת המורשת של קורמן מלמדים באוניברסיטת איסטנבול בדיוק כמו שעושים בסם שפיגל. אז כשהדברים של קורמן הידהדו באוזניי, וכשחזיתי בצעירים מכל רחבי תבל הולכים יחדיו לחוף הים בתל אביב ורואים אותו נקי מספינות ומחיילים, לא יכולתי שלא להתחיל לחלום בדיוק כפי שקורמן הרשה לי לעשות. לחלום על היום שבו קליק על העכבר חזק בדיוק כמו מנגנוני השיווק ההוליוודיים, לחלום על היום שבו גם סטודנטים אירנים יגיעו לסינמטק, לחלום על היום שבו ניסע לפרס כדי לראות את הפיקסיז ונגיד לעצמנו שהסאונד בטהרן עדיף על גני התערוכה, אז מזל שזה יצא ככה. אם כל כך הרבה דברים יכולים לקרות וכבר קרו, אז למה בעצם שזה לא יקרה? פתאום הכל נראה לי כל כך נורמלי וכל כך פשוט. פשוט כמו לצלם סרט באורך מלא בשתי יממות ולילה אחד.