מבוא לפוסט-מודרניזם

בשנינות הרובי וויליאמסית האופיינית, שבבסיסה בדיחות קרש גרועות אך מודעות לעליבותן, הוציא וויליאמס את “Swing When You`re Winning”, אחרי תקליטו “Sing When You`re Winning”. משחק מילים קטן, חיוך שובב, קריצה קטנה, ורובי על הסוס. פרויקט הסווינג של רובי, שנולד בעקבות הקאוור ל”Have You Met Miss Jones?” של פרנק סינטרה, שהוא הקליט לפסקול של "יומנה של ברידג'ט ג'ונס", הוא תקליט מחווה לחבורת הראט-פאק ותקופתם, ומלבד שיר מקורי אחד (שלא ממש מתאים), התקליט מלא בקאוורים לסטנדרטים של סינטרה, דין מרטין, סאמי דייויס ג'וניור, קול פורטר, נאט קינג קול, דיוק אלינגטון וכו'.

השירים קלאסה אחד אחד. התזמורת המלווה את רובי במסע שלו אחורה בזמן עושה את העבודה ללא רבב, והדואטים בתקליט (עם הקומיקאי ג'ון לוביץ והשחקן רופרט אוורט בין השאר) חינניים. הקול של רובי – אותו חייבים לבחון בקונטקסט הזה - לא רע, ואילולא טעות טקטית אחת, יכול להיות שאפילו היינו מאמינים שהוא טוב. אלא שרובי יורה לעצמו ברגל, וכששומעים את הסיפור, ממש אי אפשר להאשים אותו: במסגרת הדיונים על זכויות השירים, קיבל רובי הצעה לשיר דואט עם פרנק המנוח, בעזרת פלאי הטכנולוגיה. על כזאת הצעה רובי מן הסתם לא יכול היה לוותר. מצד שני, ברגע בו קולו של סינטרה בוקע לראשונה בביצוע המשותף שלהם ל”It Was a Very Good Year” – שיר מצמרר ממילא - כל המאמצים הווקאליים של רובי נזרקים אוטומטית לפח. רובי הוא אולי בחור חמוד ומשעשע ששר לא רע, אבל פרנק סינטרה הוא לא. את זה ידענו גם קודם וזאת כמובן לא בעיה כשמדובר בתקליטים הרגילים של רובי, אבל בתקליט הזה, מהרגע ששמעת את סינטרה, כבר לא ברור בשביל מה אתה צריך את רובי. מה שאתה באמת רוצה לעשות זה לחזור לכל התקליטים הישנים ולשמוע את "איינט דט א קיק אין דה הד" בביצוע של דין מרטין ואת הדואט היפהפה של פרנק סינטרה ובתו ננסי, ללא הפלירטוט המלאכותי של רובי וניקול קידמן (שנראה כמו שכפול מיותר של המתח המיני הבאמת מלהיב שהיה בזמנו בין רובי לקיילי).

מתוך היכרות עם הטקטיקות של רובי וויליאמס, קשה להניח שהוא לא ידע שברגע שניחשף לקולו של פרנק סינטרה כל הפרויקט הנ"ל ייראה קצת מיותר. ואולי דווקא זה מוכיח את העקביות והשארם של רובי – האיש שיותר מכל אוהב לגלות את ערוותו. רובי הפך לגיבור הפופ הגדול של שנת 2000 כי הוא הציע את השילוב האולטימטיבי של אמת וזיוף, שהתאים בול למשבר סוף המילניום (שעבר). בשנתיים האחרונות אמנם קם גל של חזרה לסינגר-סונגרייטרים רגישים, אבל בימים בהם רובי היה מלך העולם (לפני שנתיים בערך), הוא היה הדבר הנכון והאמיתי ביותר עבור הקהל שמאס גם באותנטיות וגם בכוכבי פופ סינתטיים נוסח להקות הבנים, מהם נחלץ רובי בהצלחה פנומנלית.

מאז תחילת קריירת הסולו שלו שיחק רובי על המתח בין האמיתי והמזויף ועל שלל מתחים דיכוטומיים אחרים – מצד אחד הוא בדרן נטו, ומצד שני הוא התבכיין לתקשורת על הצרות שלו; מצד אחד הוא כוכב על, ומצד שני הוא סתם דביל מגודל; מצד אחד הוא סמל מין, ומצד שני הוא שמנצ'יק לשעבר עם רגשי נחיתות. גם בתקליט הזה מגלם רובי את הגיבור והאנטי-גיבור בעת ובעונה אחת. מצד אחד הוא צוחק (כולל עטיפת רטרו מושקעת ומצוינת), ומצד שני הוא רציני; מצד אחד הוא מגשים את החלום שלו על חשבון כיסם של מעריציו, ומצד שני פותח בפניהם צוהר לעולם מוזיקלי שאולי הם לא מכירים; מצד אחד הוא עושה הומאז', ומצד שני הוא עושה קריוקי; מצד אחד יש לו אחלה קול, ומצד שני הוא ממש לא סינטרה. אבל זה בסדר, מלכתחילה אף אחד לא ציפה ממנו להיות שום דבר יותר מרובי.