הביסקוויט

אריאל הורוביץ הוציא אלבום שני בשם "רנה" (הליקון), בעקבות הסינגל הגלגל"צי המצליח. האלבום הזה מרגיז. "רנה" מייצג היטב את כל הרע שבישראלי הלא מכוער. חוש ההומור הזקן הזה, העלק קריצות, השאיפה הזאת להיות בסדר. קוריוז חמוד ולא מזיק. החוויה, אני חייב לומר, מייאשת במיוחד.

נדמה שבעיקרו מתמצת הדיסק את ההוויה של לנסות לא לעשות שום דבר קיצוני; לגנוב חיבה על ידי כך שלא תרגיז ולא תהיה יותר מדי צעקני. וההצלחה במשימה הזו היא כה רבה, שאני אבוד להישאר אדיש מהאלבום הזה, וזה ממש מוציא אותי משלוותי. למעשה, נדמה לי שאלולא שמעתי את הדיסק, הייתי חווה טוב יותר את ההרגשה שהורוביץ מכוון אליה. אוי, אלבומי הפלורסנט האלה.

"רנה" מתאים בדיוק לסטייל המתסכל של גלגל"צ. האלבום כולו הוא די אותו דבר, רק פחות קליט (למרבה המזל). הלחנים בינוניים, הטקסטים יבשים-ביסקוויטים, אווירת מוזיקת המעליות שלטת. קולו של הורוביץ מספק איזושהי נוכחות, אבל הנייטרליות שלה משתלבת היטב עם הבעסה הכללית, וגם זה הופך למטרד. הגיטרות של עובד אפרת (החתום על ההפקה המוזיקלית), שמספקות את הגיוון שבאלבום הזה לעומת האלבום הקודם, מצליחות לנגוס מעט באוריינטציית הקלידים הידועה של האמן, אבל לא מצליחות לשבור אותה. נדיפה ואוורירית, המוזיקה הזאת היא אחרי הכל בעלת חוזק מסוים. הנה, גם אותי היא הכריעה.

הוא נראה כזה בחור נחמד האריאל הורוביץ הזה, שחבל לי לומר עליו מילים רעות. אפשר לומר שנשביתי באווירה היבשה. נותר כנראה רק לאחל לו כל טוב ושירוויח יפה מהאלבום הזה. אני, לעומת זאת, לא יכול לעמוד בשעמום. אני הולך לשבת.