פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לא בנים של מלך: על "ככה ניצחנו" של דני ענבר

      על אף המאמץ המיותר להעניק נופך דרמטי לסיפור עלייתה של המוזיקה הים תיכונית, תרומתו של "ככה ניצחנו", סרטו של דני ענבר, היא בחשיפת חולשות האגו שמניעות את גיבוריה

      "מיליון וחצי איש שהורידו לסלולר שלהם את ליאור נרקיס הם גם כוח פוליטי", אומר הפזמונאי יוסי גיספן בסרט "ככה ניצחנו", ששודר אמש (שלישי) בערוץ 2, בניסיון להוכיח את צדקת דרכו ולבטל את הביקורת על יצירותיו, "אם תגיד שהם מטומטמים, זאת אומרת שהם גם המליכו ממשלה של מטומטמים". ספק אם גיספן אמר את הדברים באירוניה, אבל התזמון האומלל רק מגביר את השאלה למה הסרט שדן במהפכת הזמר הים תיכוני משודר דווקא עכשיו. הלא המהפכה כבר הושלמה מזמן, מעלליו של קובי פרץ בהיכל נוקיה תועדו בכל פינה, תופעת אליקו כבר זכתה לפרודיות, והתלונות של חווה אלברשטיין ומתי כספי על התרבות הקלוקלת הן כבר מזמן עייפות ומעייפות. לא רק זאת, לאחרונה אף נטען שהבועה נופחה מעבר למימדיה והדיווחים הם על משבר בתעשייה ועל הקושי של האמנים למלא אולמות ענק, אך זה לא מונע מיוצר הסרט דני ענבר להצהיר בפאתוס על הניצחון של הז'אנר, ולהציג בפנינו את התופעה המסעירה.

      אך גם אם תהליך ההשתלטות על השוק הושלם לחלוטין, מתברר שהרוחות עדיין סוערות. "ככה ניצחנו", קרא דני ענבר לסרטו, והשאלה היא איזה ניצחון, מה מחיר הניצחון, מי הפסיד, ולמה בכלל צריך להפוך הכל למלחמה. רוח הקרב העדתית, שכמובן מלהיטה את האווירה ותורמת לעניין סביב הסרט, מורגשת בכל רגע. כוכבי הז'אנר מתמוגגים מההצלחה שלהם ומההשתלטות על שוק המוזיקה, אך במקביל עדיין ממורמרים וכואבים את הימים ההם, בהם נכפה עליהם לשמוע ברדיו "שביל באמצע, שביל בצד". ניתן לחוש את העונג שלהם מכיבוש היכל התרבות וקיסריה כמו היו טריטוריות של האויב, אך ניתן גם לחוש את העונג של ענבר מליבוי המלחמה והוספת הנופך הדרמטי.

      קובי פרץ בהופעה בהיכל נוקיה (יח"צ , שלומי מזרחי)
      "לא לתינוק הזה פיללנו". קובי פרץ, מתוך "ככה ניצחנו" (צילום: יח"צ)

      למרות הנקמה המתוקה והמהפכה החברתית, המעורבים בתעשייה בעיקר חוגגים את ההצלחה המסחרית. הדעה של המבקרים והאשכנזים היא חסרת חשיבות, ההצלחה נמדדת רק בכמות ההורדות לסלולר, וזו הגאווה האמיתית. "זו אמנות שיודעת איך להתחבר למסחריות, אבל לא מתביישת בזה", מסביר ענבר, ומיד מציג את הלהיט החדש של ליאור נרקיס, "קפה או סרט". "זה שיר ישר לפנים" אומר נרקיס. "זה שיר שנכתב בשביל המכוניות המתפוצצות" אומר גיספן. "אתם לא יודעים כמה מתוחכם זה להיות פשוט", מגדיל ואומר משה פרץ. קשה שלא להסכים איתם, הרי בכל העולם יש תרבות עממית מצליחה ופשטנית, שלא מתיימרת לאיכויות אמנותיות. מנגד, גם אם זו אכן מוזיקה פשוטה ושמחה שמקפיצה כל חתונה בישראל, קשה להגדיר את ההצלחה שלה כניצחון. כשבוחנים שוב את הלהיט "קפה או סרט", העורכים המוזיקליים של גלגלצ כבר לא נראים כשמרנים, גזענים או מקובעים, אלא כשומרי סף אחראים שעושים עבודת סינון קדושה.

      הביקורת על הז'אנר לא מגיעה רק מהעורכים המוזיקליים, היא מגיעה גם מוותיקי המוזיקה המזרחית. אביהו מדינה או בועז שרעבי לא התראיינו לסרט, ישי בן צור (האמרגן של אייל גולן) רק הביע סלידה זהירה ("לא לתינוק הזה פיללנו") וכך - מי שייצג את דור המייסדים היה בעיקר ישי לוי. אין ספק שלדור המייסדים הגיע נציג ראוי יותר בפאנל מאשר ישי לוי, שלא מוסיף כבוד כשנזכר "איך פעם הופעתי בפלקה מול כל הכי גדולים, יעקב אלפרון, יחזקאל אסלן וראובן גבריאלי", וכיום נראה בעיקר ממורמר על שהוא לא חלק בחגיגה. הביקורת על הז'אנר היתה שולית מדי לאורך הסרט, וגם ענבר, כהרגלו, התמסר לחלוטין למרואייניו. גם כשהוא כביכול העלה את השאלות הקשות, זה נעשה עם קריצה קטנה ורק כדי לצאת מידי חובה (כולל בסצינה המוזרה שבה שאל את משה פרץ אם הוא הומו).

      יוסי גיספן (אביב חופי)
      "אם תגיד שהם מטומטמים, זאת אומרת שהם גם המליכו ממשלה של מטומטמים". גיספן (צילום: אביב חופי)

      התרומה הגדולה של "ככה ניצחנו" לא היתה בחשיפה של תופעה אלא בחשיפה של החומר האנושי שמרכיב את התעשייה. המאבקים האידיאולוגיים כבר מזמן פינו מקום למאבקי אגו, וכשקובי פרץ מצהיר "מבחינתי נוקיה זה ניצחון", הוא לא מתכוון לדיכוי המוזיקה המזרחית אלא למאבק שלו מול אייל גולן. הקרבות הם בין שדרנים ובין אמרגנים (הידעתם שעומר אדם מופיע כ-20 פעם בחודש וגובה כ-20 אלף שקל להופעה?), והתחרות היא כבר מזמן לא מול האשכנזים, אלא למי יש יותר גדול. "זו בקשה נואשת להכרה", מתאר ישי בן צור את הקרבות הקטנוניים, "אבל הם כבר לא צריכים אותה". על הרקע הזה ההחלטה של שרית חדד ואייל גולן לא לקחת חלק בפאנל התבררה כנכונה. הרבה יותר מכובד להוציא את עצמך מהמירוץ מאשר לחפש באובססיביות אחר הניצחון. התברר שהסרט של ענבר טמן מלכודת למשתתפים בו, שככל שניסו יותר להמחיש את ניצחונם, רק חשפו את חולשותיהם והנציחו את רגשי הנחיתות.