הכנסת עורכים: על הופעתם של האדיטורז בישראל

(צילום: טל אנגלנדר, עריכת וידאו: דורון שטיין)

המבחן הגדול ביותר של כל אדם הוא בהיותו עם הגב לקיר. הרגע שבו הנסיבות מזמנות יופי של סיבה לרחמים עצמיים (הפיקסיז ביטלו, המדינה בקאנטים), הוא גם הרגע שבו אדם, או להקה, או אפילו תרבות קטנה ומדוכאת של מוזיקה אלטרנטיבית, מגלים את הכוחות שטמונים בה ומתעלים על עצמם. כך, התכנסו להם אמש (רביעי) במועדון הבארבי בתל אביב הקהל הישראלי החבוט מצד אחד, שבסך הכל ביקש לראות את הפיקסיז ומצא את עצמו דוהר עם המכונית המדינית שלו לתוך האוקיינוס, ומצד שני האדיטורז, להקת רוקנרול טובה אבל לא ענקית, שספק אם היתה מובאת לישראל כהופעה בפני עצמה ולא כחלק מפסטיבל, כפי שהיה אמור להיות.

בעקבות הנסיבות האלו, על המצח של הערב הזה היה כתוב "פרס ניחומים" בגודל האותיות שבהן מנסה העולם להסביר לישראל שכבר נשבר הזין ממנה. ועם כותרת כזו, ציפיות גבוהות הן הדבר האחרון שכדאי לפתח. אבל בדיוק בשביל הרגעים האלו המציאו את הרוקנרול.

זה התחיל בקבלת הפנים החמה עד היסטרית של הקהל, שמחא כפיים לכל עובד במה שעלה לסידורים אחרונים כאילו מדובר בלהקה עצמה. זה נמשך בסולן טום סמית' וחבריו, שכל כך נהנו לחזור לחוויית המועדונים לאחר אינספור הופעות פסטיבלים וחוץ מאשכרה לירוק דם מהפה ומהגיטרות נתנו סט דחוס, אינטנסיבי ובוער מתשוקה לבדר ולהזיז כבר מהשניה הראשונה של המופע.

כך, ההופעה נפתחה עם שיר הנושא של אלבומם האחרון, המשיכה עם "Lights", השיר שפתח את הבכורה הנפלאה שלהם, "The Back Room", ומיד לאחר מכן עברה לשיר הנושא של האלבום השני. טריו הפתיחה המוחץ הזה הכניס לעניינים את כל ארבעת האנשים וחצי בקהל שעוד לא היו בטירוף, כשבינתיים טום סמית', סולן ההרכב, מדגים את כל ההבדל בין פרפומרנס של מי שנולד לפרק במות לבין התחליפים המייגעים שעולים על במה בתקווה שכמה כוסיות יחשבו שזה סקסי.

הפרפורמנס של סמית' היה חם ואנושי, קרוב לקהל שהצטופף בקדמת הבמה ומלא אמונה בכל תו שיצא לו מהפה. הדבקות הזו של הלהקה בשירים של עצמה היא למעשה האקס-פקטור שגואל את האדיטורז מהבינוניות שלא חסרה להם, במיוחד באלבום האחרון והמעט דפש מודי שלהם.

עם זאת, כשרואים כיצד סמית' מאמץ כמה מהתנועות שהפכו את דייב גאהן למי שהוא, אפשר להבין למה בעצם להקות כמו האדיטורז, שבאנגליה יש אלף כמוהן בין כל תחנת רכבת תחתית בלונדון, מצליחות לשרוד ולהצליח.

כשסמית' ביצע לפני ההדרן הראשון את "Smokers Outside of the Hospital Doors", התאורה והידיים המונפות של הקהל כמו הטעינו אותו בחשמל, שהפכו את הסיומת האפית ממילא של השיר לרגע מרגש של ממש, מסוג הרגעים שבתוכם אדם יכול להחליט שמוזיקה היא הדבר היחיד בעולם ששווה להילחם עבורו. זו לא היתה האפיזודה המרגשת היחידה בהופעה, שכללה ביצועים מצוינים ללהיטים כמו "Munich" ו-"Blood", אבל זה היה הזמן שבו הסיטואציה התהפכה ומי שעמדו עם הגב לקיר היו למעשה הפיקסיז.

השיר הראשון שבקע ממערכת האולם בסוף ההופעה היה "There Is A Light That Never Goes Out" של הסמיתס, שליווה את הקהל ביציאה. הקהל מצדו ליווה אותו בחזרה בשירה די קולנית, שהוכיחה שיש דבר כזה - DNA של הופעות. אנשים שרצו לראות את האדיטורז לבדם יודעים כמה חיים השיר הזה הציל לאורך שנות קיומו.

הקטע המלכד הזה הצטרף להתייחסותו של סמית' לביטול של הפיקסיז, כשאמר "מה שקורה במופע קשור למה שקורה בפנים, לא למה שהולך בחוץ. חבל שהפיקסיז ביטלו. שילכו להזדיין, אנחנו שמחים שאנחנו הגענו". כי בתוך האולם של הבארבי התכנסו מאות אנשים, חלקם נמצאים בשירות צבאי מדכא, אחרים דואגים עד מוות לחברם הטוב ביותר ולאחר יש משפחה מפורקת, ובהופעתם המצוינת אתמול, האדיטורז נתנו לכל אלו את האפשרות להתמודד עם הקיום האיום ונורא הזה באמצעות אותו אור שלעולם אינו כבה. בכך, בגלל שנגעו מקרוב במקום להחרים מרחוק, האדיטורז הוכיחו שהם לא רק להקת הופעות מעולה אלא גם הרכב עם לב גדול פי אלף משל הפיקסיז.