רשמקול 87

בסוף השבוע הזה והבא אחריו ינחתו בארץ שניים מהמפיקים/די ג'ייז הכי חמים בסצינת ההאוס של השנתיים האחרונות - לבון וינסנט ומוטור סיטי דראם אנסמבל (להלן MCDE). הראשון בחסות פקוטק, והשני בהפקה של חרגול, ושניהם יתקלטו בימי שישי (11 ו-18 בהתאמה) בקאלצ'ר קלאב בתל אביב. את וינסנט יהיה אפשר לשמוע גם הלילה (חמישי) במועדון הבאסס בירושלים.

גם אם שמותיהם לא בהכרח מוכרים ליותר מדי אנשים בארץ, מדובר בתקליטנים מאוד מבוקשים בעולם, כאלה שכל סט שלהם או כל ידיעה על סינגל חדש שלהם שעומד לצאת הם בגדר חדשות מסעירות בכל אתר או מגזין שמוקדש למוזיקת מועדונים. ניתן אף לומר שאלו שניים מחמשת המפיקים הכי מדוברים של השנתיים האחרונות, ששמותיהם התנוססו בכל סיכום שמכבד את עצמו של 2009. לכבודם אנחנו כאן עם מהדורה שכולה 4 על 4, עם קטעים נבחרים של השניים ועוד כמה קטעים חדשים של מפיקים שאהובים עלינו באזורים הללו.

לבון וינסנט כבר לא ילד. את הריליס הראשון שלו הוא הוציא רק בחציים השני של שנות העשרים שלו, סביב 2002-3. קדמו לכך לימודי מוזיקה פורמליים, ואולי חשוב מכך, שנים רבות של עבודה בחנות התקליטים הניו-יורקית הלסיון, בה גם פגש את הדיג'יי הניו-ג'רזי ג'אס אד. רק בשנתיים-שלוש האחרונות, יחד עם ג'אס אד ושאר פמליית הלייבל אנדרגראונד קוואליטי, ביסס וינסנט את עצמו כאחד הקולות המרעננים בהאוס האמריקאי. זאת בזכות הפקותיו הפשוטות, די קשוחות ומדויקות – על הגבול החמקמק שבין האוס לטכנו.

קטעיו הלא רבים יצאו בלייבלים נחשבים כ-Ovum של ג'וש ווינק ואוסטגוט טון של מועדון הברגהיין בברלין (וינסנט אהוב במיוחד על שלל הרזידנטים של המועדון). בנוסף, ב-Novel Sound וב-Deconstruct, הלייבל שבבעלותו, הוא הוציא עד כה תקליטי ויניל בלבד. "Six Figures", הראשון משני הקטעים שלו שמופיעים בקאסט, אף חצה את גבולות הז'אנר והפך גם למיני המנון בסצינת ה-UK פאנקי של לונדון. זאת בזכות המלודיה הפשוטה אך ממכרת שלו שאינה כה רחוקה מאלו המופיעות בקטעים רבים שמקורם בסצינה הזו. אך כל אלו רק מתווספים לשורה בלתי נגמרת של דיג'ייז שטוחנים את הקטעים שהוא מנפק.

דנילו פלסו הגרמני, רק בן 26, והוא כבר אחד המפיקים הכי מצליחים בהאוס של השנתיים האחרונות. את דרכו המוזיקלית הוא החל ממש בהיותו ינוקא, והריליס הראשון שלו, "Slow Swing" של הצמד Inverse Cinematics בו היה חבר (הקטע שפותח קאסט הזה), יצא כבר ב-2002, כשהיה בן 18 בלבד. במשך מספר שנים תפוקתו המוזיקלית, תחת הרכב זה ואחרים, נעה על הטווח שבין ברוקן ביטס להיפ הופ ודיפ האוס ג'זיים, עד שב-2007 יצר את הפסבדונים מוטור סיטי דראם אנסמבל – שמרפרר לעיירתו שטוטגרט, כמו גם לבירת המוזיקה דטרויט – ומיד עם תקליטו השני, "Get Slapped Up", החל למשוך תשומת לב רבה מכל עבר.

ההתמקדות הז'אנרית של פלסו בהאוס חלה במקביל לשקיעת סצינת הנו-ג'ז/ברוקן ביטס באמצע העשור הקודם, אז גם לייבלים מובילים בתחום כמו קומפוסט (בו יצא "Get Slapped Up" ופרויקטים נוספים שלו), החלו זונחים את הכיוונים הניסיוניים יותר ועברו להתרכז במוזיקה מוכוונת רחבה באופן ישיר. מאזיני המדור הקבועים כבר נתקלו בו אצלנו מספר פעמים (לאחרונה לפני חודש), בעיקר סביב סדרת התקליטים הנהדרת Raw Cuts, שמחברת דיסקו ודיפ האוס בחסות אסתטיקה מוזיקלית שלוקחת את הגרוב של מודימאן ועושה קצת סדר בקצוות המחוספסים שלו.

את וינסנט ו-MCDE אנחנו מקיפים עם נבחרת משלימה של כוכבי האוס וטכנו מכמה גוונים. ישנו ג'ימי אדגר האקסצנטרי, שבין אם הוא מפיק מוזיקה ניסיונית, ביטים של היפ-הופ, האוס, טכנו או אלקטרו, תמיד יש לנו פינה חמה בלב עבורו. כעת הוא נמצא בגל של ריליסים משמח, ואלבום מלא שלו נמצא ממש מעבר לפינה.

מת'יו ג'ונסון, שרק לפני מספר חודשים יצא האלבום השני של הרכבו האדיר Cobblestone Jazz, הוציא בשבוע שעבר את אלבום הסולו הראשון שלו, בו נמתח קו מעניין בין הסאונד של הרכב האם לסאונד האלקטרוני-אנלוגי של דרקסיה וג'ון קרפנטר. הוא אפילו מזכיר כמה מרגעי האמביינט היפים של אפקס טווין.