נאז בעין: על "Distant Relatives" של נאז ודמיאן מארלי

האלבום המשותף של נאז, מגדולי היוצרים בהיפ הופ, ודמיאן מארלי, הבן של, הוא מסמך מוזיקלי מרתק וחשוב על אפריקה

איל רוב
10/06/2010

הכל באשמת השיר ההוא, "Road To Zion", שיר שהצליח לעשות את מה שכבר יותר מעשור אמנים כשלו להבין – שאפשר להגיד משהו אמיתי, לרגש ולעשות את זה עם היפ הופ ורגאיי, שני ז'אנרים שקצת איבדו מהטוהר שלהם, אם נהיה מנומסים לרגע. בהכל אשם השיר הזה, שיר שהוא זיקוק מופתי של מוזיקה, מהשירים האלו שנחקקים בראש, בלב ובטח בזיכרון. השירים שמגדירים רגע בזמן. במילותיו האלמותיות של מפיק הופעות הרגאיי הוותיק גיל "ראסטה" בונשטיין – "צמרמורות ראסטה, צמרמורות".

כמו המשפט הראשון של נאז בשיתוף הפעולה שלו עם הבן המוצלח ביותר שבוב מארלי הותיר אחריו – "חיכיתי הרבה זמן לעשות את השיר הזה איתך בנאדם”. האמת, גם אנחנו. כשהחל הדיבור על אלבום שלם, הציפיות - קלות יותר מעשן הגאנג'ה של מארלי ג'וניור - התחילו לעוף דיירקט לשמיים. על כישוריו המילולים של נאז – מתעד הגטו המודרני ואחד מהאנשים החושבים וחשובים שירקו חרוזים על מיקרופון – אין צורך להרחיב. האיש חי את זה, גם אם הוא כבר לא מסתובב במקומות המסוכנים של ברונקס. אלו של ג'וניור גונג, לעומת זאת, החלו נשמעים רם וברור מאז אלבומו האחרון המעולה, "Welcome To Jamrock". אש פוגשת אש, חייב לצאת מזה אש. לא ככה?

עוד בוואלה!

השתלת הכליה היתה רק תחילת הדרך: טור אישי על היום שאחרי

בשיתוף האגודה לזכויות החולה
אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
צמרמורות ראסטה, צמרמורות. נאז ודמיאן מארלי(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

אז לאחר יותר מדי עיכובים, דליפות של השיר "As We Enter" באיכות קסטה לרשת, "Distant Reletives" סוף סוף יצא והאוזניים יצאו מגדרן – האם באמת נאז ודמיאן ממשיכים את דרך החתחתים שלהם אל הציון, אותו מקום מיתולוגי באפריקה, יבשת שלא רואה ממטר את קרבות השווא הניטשים בציון של המזרח התיכון? או שמא זה באמת על חיים ומוות, אבל לא בסיסמאות שמדברות יותר מדי פעמים על המושגים הדי קריטיים האלו? כי די ברור שנאז ודמיאן מדברים על זה בגרון ניחר.

כל האלבום הזה הוא אפריקה, היבשת הכי מנוצלת בכל ההיסטוריה האנושית. היבשת בה החלה ההיסטוריה האנושית. המקום בו נשמעה לראשונה הלמת תוף שמהדהדת – דיגטלית או אורגינלית – עד היום. הכוונה של השניים היתה למתוח קו ארוך ומדמם בין היבשת – עבר והווה – אל עבר החיים בארצות הברית, אירופה, ג'מייקה ושאר המקומות שהמוזיקה שלהם תישמע בהן. וגם כאן, בישראל.

מבחינתם זה אחד, זה קורה בכל מקום וזה באמת הזמן לעשות משהו. דמיאן ונאז עשו את האלבום הזה – בעיקר לטוב אם כי יש בו כמה נפילות – וכל הרווחים ממנו מוקדשים לדבר האלמנטרי הזה שאצלנו למשל קצת נשכח: חינוך. השכלה לילדים כדי לשבור את מעגל הקסמים הזה שאנשים מבוגרים נופלים לתוכו כמו עכברי מעבדה עיוורים ומתובנתים. חינוך. לחיים טובים יותר, מוזרים שכמותם.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
כולו אפריקה. עטיפת האלבום של נאז ומארלי(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

ממרומי שנותיי אני לא באמת חושב שמוזיקה יכולה לשנות את העולם, כל שכן לפתור בעיות, קונפליקטים או במקרים קיצוניים יותר – השמדה ורעב. היא כן יכולה, רק כשהיא טובה וכועסת, להטיל זרקור מסמא עד שאין ברירה אלא להסתכל בכיוונו ואז לראות ולהרגיש משהו שלא נעים לנו בדשרך כלל להרגיש. מחשבות מולידות מעשים ואם יש משהו שמוזיקה יוצרת זה מחשבות.

האלבום הזה לא יפתור את הבעיות של אפריקה, ספק אם מישהו מיוצריו התיימר לכך, אבל האלבום הזה הוא הוכחה שגם סכסוך מתמשך, ניצול שיטתי ומשומש מבחינת התודעה האנושית המערבית, הוא עדיין סיכסוך. עדיין אנשים מתים. עדין ילדים יורים בילדים ואנשים חוצים מדבריות שלמות ברגל מבלי לדעת לאן ולאיזה גורל יוליכו אותם הרגליים. השיר “מהו המה" מספר את זה יפה. האלבום הזה מנסה, באמת מנסה. וכמו הספר של הסופר האמריקאי דייב אגרס בעל אותו השם נופל לסנטימנטליות כדי להקהות במשהו את התוכן הלא הגיוני שהוא הסיפור של אפריקה.

גם הוא, גם נאס וגם מארלי לא יפתרו את הבעיות. דייב אגרס(צילום: GettyImages, Tim Mosenfelder)

נאז ודמיאן באו מוכנים. כל אחד מהכיוון שלו לא חיפף לשניה. נאז – חריף, מדויק ומעניק למעשה ספר היסטוריה מחורז ונהיר. דמיאן – כשהוא פותח מנועים על המיקרופון הוא רוצח. העובדה שהוא הפיק מוזיקלית את מרבית האלבום בכלל מעלה את צעיר בניו של בוב למקום שאף אחד מהם לא הצליח להגיע – לצקת תוכן רלוונטי וחדש במורשת של האב.

ברובו, "Distant Relatives" נותן בראש. הפתיחה שלו לא מותירה מקום לספק, כמו שפתיחה צריכה לעשות – יש לכם את כל התימה המרכזית של האלבום בשיר אחד, גג שניים. "As We Enter" הוא מסוג השירים האלו שבתחילה נשמעים מאכזבים אבל גדלים עליך כשאתה מבין את ההקשר. בהתחלה זה הסימפול אתיופי ואז נאז ודמיאן נכנסים לעומק העניין במילים שמשלבות בין רהב עצמי וביטול העצמי אל מול דברים חשובים יותר - שבטים שטובחים אחד בשני, למשל.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
באו מוכנים, וואחד מוכנים. נאז ומארלי(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

"Tribes At War" הוא כבר ניצחון של שיר. קיינאן, הראפר הסומאלי (מי שעוד לא שמע את האלבום שלו משנה שעברה אין לו לב, בטח לא נשמה), מצטרף פה לאחת מהקינות היותר הולמות שנשמעו לאחרונה על הפליטים הסודנים, הקונפליקטים המדממים בסומאליה ואלו השדופים בניגריה. השלושה כאן, עם פזמון רוצח של דמיאן, לא מותירים לכם סיכוי לצאת מזה בלי לשמוע.

שיר נוסף שעושה את זה בצורה שמתקשרת עם "Road To Zion" ומצליח ללכת עמוק יותר הוא "Patience", שהוא בשקט אחד מהשירים היותר מרובדים, אמיתיים ורבאק, מפרקים ששמעתי השנה, עם סימפול של אמאדו ומרים, מילים משוננות כמו חניתות והזעקה - חרישית ובוכיה - עולה השמיימה. נאז יוצא כאן מלך. כשהוא ב-Zone שלו, צריך ללמוד אותו בבתי ספר, באורגינל.

עוד נקודות ציון בדרך הזו שהשניים לוקחים אותנו הם "Strong Will Continue" שעלול להישמע קרמלי מדי בשמיעות הראשונות, אולי מתחנף מדי, אבל מקפל בתוכו סיפור על אדם אחד שמחליט שהוא הולך. הולך לשנות את הגורל הזה שמפיל סביבו כל כך הרבה חללים. זה השיר בו דמיאן לא לוקח שבויים ונאז נשמע לידו כמו ילדת כנסייה שמחלקת סוכריות בבוקר יום ראשון, גם כשהוא מדבר לעניין. אבל דמיאן פשוט מפרק את העניין הזה ועושה מוזיקה, לא רוח - מוזיקה. השיר "Nah Mean" הוא בדיוק מה שציפינו ואולי בגלל זה הוא לא מגיע לקרסוליו של "Move" מהאלבום של דמיאן, אלא נותר שיר דאנסהל מצפוני, שזה בגדר אוקסימורון במציאות של הדנסהל של היום.

אבל יש את השירים המבאסים האלו, דביקים כמו מסטיקים בשמש ומיותרים בדיוק כמוהם. למשל "Leaders" בעל המסר הבנאלי שלו, "Count Your Blessings" שנשמע תלוש בוייב של האלבום, אולי בגלל המסר החיובי-מטיפני וגיטרה אקוסטית טורדנית, שמוחלפת בחשמלית חופרת בפזמון. נקסט. אבל המנונים כמו "Disappear" והקאבר ל-"Promised Land" של דניס בראון (שבאלבום נקרא "Land of Promise" ובראון משתתף בו) משכיחים את טעם הלוואי של השירים הגרועים והמיותרים באלבום הזה.

"Friends" לדוגמה, הוא שיר שחור כמו וודו ו-"Africa Wake Up" משלים את אותו הוייב כשקיינאן שר בשפה בה הוא חולם ובאמת מכניס אותי – לבן מפונק ונוח להתלונן על הלחות התל אביבית – ללב הישימון האפריקאי. וחם שם. מאוד.

תקשיבו לו כשהוא מדבר. קיינאן(צילום: GettyImages, Florian Seefried)

בסיכומו של אלבום, אל תתנו לזוועות כמו "My Generation" (אלוהים לבדו יודע למה השיר הזה כאן) ואלו שצוינו כאן להחמיץ פניכם אל מול ההיצירה הזו, שגם אם לא פגשה בגבוהה שבציפיות שמעורר שילוב של מוזיקאים כמו נאז ודמיאן, יש בה מוזיקה והרבה. יש באלבום מוזיקה שנעשתה עם מטרה לנגד העיניים והיא לא לרצות את הנודניקים, המתנשפים והאדומים בפנים מרדיפה אחר עוד הייפ. אלו אותם אנשים שמכנים את עצמם היום היפסטרים או את החיטארים האלו, שפעם קראו להם דור ה-X, והיום הם עסוקים בנוסטלגיה שלהם, עד שהפסיקו לשמוע מוזיקה ועוד אומרים שכבר לא עושים כזו היום.

נאז ודמיאן מארלי עשו את זה כדי לעשות, כי זה מה שהם יודעים ותודה לאל גם רוצים לעשות. הם עשו את זה כדי להזכיר לנו שלא משנה מה אתם שומעים עכשיו, זה התחיל באפריקה ואפריקה עומדת להיגמר לנו מול העיינים. אז תתחילו עם האלבום הזה. אישנאללה יום אחד יגיעו גם המעשים.

נאז ודמיאן מארלי, "Distant Relatives", ייבוא: הליקון

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully