פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      יאלום לנצח: ראיון עם ארווין יאלום על ספרו "מתנת התרפיה"

      לרגל צאת המהדורה החדשה של ספרו "מתנת התרפיה", תפסנו את ארווין יאלום לשיחה על פופולאריות, יהדות ופסיכותרפיה בגיל 80

      כל מי שסיפרתי לו שאני מראיינת את ארווין יאלום, הגיב באופן זהה – "כבוד!". אתה יודע שאתה מאוד מוערך בישראל?

      ארווין יאלום צוחק במבוכה קלה ואז עונה - "שמעתי, כן, זה נפלא".

      שמו המלא ארווין דיוויד יאלום. הוא פרופסור עמית לפסיכיאטריה באוניברסיטת סטנפורד שבקליפורניה, יליד 1931. בקרב הקוראים שלא נתקלו בספריו בחוג לפסיכולוגיה, הוא מוכר בעיקר בזכות ספריו הבדיוניים – "כשניטשה בכה", שהפך לרב מכר אהוד במיוחד, "על הספה" ו"הריפוי של שופנהאואר". בימים אלה מתפרסמת ההוצאה המחודשת של ספרו "מתנת התרפיה" – ספר עצות, הארות והערות, בו יאלום חולק מ-45 שנות הניסיון המעשי שלו כפסיכותראפיסט.

      למה אתה חושב שדווקא בישראל אתה פופולארי כל כך?

      "אני חושב שזה משתנה ממדינה למדינה. בישראל, ביוון ובתורכיה מאוד מחבבים אותי. אפילו באירן, תתפלאי לשמוע. אני מקבל משם כל הזמן מכתבים ותגובות. אולי זה קשור למזרח התיכון? אני חושב שזה משהו שקשור לרקע ולאישיות שלי, משהו שמו?כר לקוראים שלי שם, משהו יותר נגיש ופחות פורמאלי.

      "אני גם יודע שאני פופולארי ברוסיה, בגרמניה ובברזיל אפילו יותר מבארצות הברית. אני אף פעם לא יודע בדיוק למה. אולי בישראל זה גם בגלל שאני יהודי".

      ואכן היהדות די נוכחת בחייו של יאלום, כפי שהוא מספר בשמץ גאווה. הוריו היגרו מפולין ולמרות שהוא חילוני לחלוטין, היהדות היתה חלק בלתי נפרד מהבית. זו כנראה הסיבה שהוא מושפע מאוד מרעיונות יהודיים ומפילוסופים יהודיים ואפילו כותב רומן חדש שעוסק בשפינוזה ובנאציזם – פרויקט עליו הוא מדבר בהתלהבות רבה:

      "אני מנסה לקחת את הכלים וההבנה שיש לי כמטפל ולהבין באמצעותם יותר לעומק את הדמויות עליהן אני כותב. מישהו שהוא כמו מטפל מבחינת מודעות, למשל שפינוזה, יכול לספר לנו יותר על עצמו ואני מנסה לנחש מה מתחולל בחיים הפנימיים שלו. הדמות הנוספת ברומן החדש היא של נאצי – פילוסוף בשם אלפרד רוזנברג, שהכחיש שהיה יהודי והיה מקורב מאוד להיטלר. אני עובד על הפרויקט הזה כבר שנתיים ואני בערך בשלושת רבעי הדרך".

      המהדורה החדשה של "מתנת התרפיה" רואה עכשיו אור עם תוספות והערות חדשות עשור לאחר יציאת המהדורה הקודמת. למי כיוונת את הספר?

      "אני מכוון את הספר למטפלים. זה אמור להיות מעין מכתב לפסיכותרפיסטים, אבל גם לאנשים שפשוט מתעניינים בנושא או פציינטים. רבים מהאנשים שהיו בטיפול מתעניינים במאחורי הקלעים של התרפיה.

      "בכלל, רוב האנשים חושבים על עצמם: למה הם מרגישים כמו שהם מרגישים, איך נהיו האנשים שהם, למה כל כך קשה במערכות יחסים. אנחנו חיים בתרבות שמעודדת אותנו לבחון את עצמנו, ולהבין את עצמנו טוב יותר. אני חושב שזה עושה טוב לפתוח את אחורי הקלעים עבור כולם. אני חושב שזה דומה לגישה בישראל, בה יש מטפלים שיותר פתוחים וקרובים למטופלים שלהם".

      אז איך מסכמים 45 שנות ניסיון בטיפול?

      "במהלך העשורים, כאשר היו לי סשנים עם מטופלים ניהלתי רשימות ומחברות שבהם כתבתי מחשבות ורעיונות שיהיו מעניינים לסטודנטים שלי ולמטופלים. הספר אמור להיות מעין טיפים והערות. קיבלתי השראה גם מרילקה וספרו 'מכתבים למשורר צעיר'. למעשה, רעיון נוסף שהיה לי לכותרת לספר היה 'רשימות למטפל צעיר'.

      "בין ההוצאה הקודמת של הספר, שם סיכמתי 35 שנות ניסיון, ובין התוספות למהדורה הנוכחית אחד השינויים העיקריים שקרו הוא שנערכה קפיצה משמעותית בהבנה שלנו את מדעי המוח. ניסיתי לקרוא על כך הרבה ולעדכן את הספר לפי המידע החדש. חוץ מזה ישנם עוד סיפורים שהוספתי, וכתבתי גם אחרית דבר ותוספות לכמה מהסיפורים הקודמים".

      האם הגיל שלך גורם לך לראות דברים אחרת באשר לתרפיה?

      "המטופלים שלי מודאגים מהגיל שלי, הם דואגים שאני אחלה או אמות. הם משליכים עליי רגשות של אבהות או סבאות אפילו. אני מצדי מרגיש שככל שאני מזדקן אני מחכים, רואה דברים שלא ראיתי קודם לכן. השוני העיקרי בטיפול שלי הוא שהיום אני מעדיף לעשות עם המטופלים שלי הסכם של מפגשים לשנה. גם בגלל הגיל שלי, אבל גם בגלל שזה טיפול עדיף עבורי. יש לזה הסטוריה ארוכה, יש קולגות של פרויד שקבעו מראש זמן לטיפול, זה היה מאוד נהוג.

      אתה עדיין נהנה מטיפול?

      "אני עדיין נהנה מאוד. זה אף פעם לא נמאס, ואם זה כן – אני רוצה לבדוק למה זה. אני משתמש ברגשות שלי כדי לבדוק למה זה ככה ואיך ללכת לטריטוריות חדשות עם הפציינט. כמו רוב המטפלים אני לא רוצה להפסיק לטפל, זה מתגמל מאוד. כפסיכותרפיסטים אנחנו נמצאים בעמדה ייחודית שבה אנחנו יכולים לעבוד כמעט כל החיים. למעשה, רוב המטפלים שאני מכיר אף פעם לא פורשים".

      אתה חושב שבני אדם שמטפלים באנשים אחרים נהנים משלווה נפשית גדולה יותר מעצם הטיפול?

      "תשובה טובה לזה תהיה שהפריבילגיה של המטפל היא לשתף יותר ממה שאנשים מעיזים לשתף בחייהם. אני יודע את הדברים לעומק בחייהם של אחרים ושומר את הסודות שלהם. זה בהחלט מרפא ומחכים לכשעצמו. אני עדיין מרגיש ככה גם היום".

      ארווין ד' יאלום, "מתנת התרפיה: מכתב פתוח לדור חדש של מטפלים והמטופלים שלהם", מהדורה מחודשת, תרגום: כרמית גיא, 340 עמ' / כנרת