עיד אל-פיטר: על אלבום שירי שמוליק צ'יזיק של פיטר רוט

הפופ העולמי מלא במקרים בהם אמנים מבקשים להביע את קולם דרך השפה, הצליל והצבע של מוזיקאי אחר: מיק הארווי (מהבאד סידס של ניק קייב) עשה סרז' גינזבורג, בריאן פרי עשה בוב דילן ואפילו ספרינגסטין, שלא ממש זקוק לכישורי הכתיבה של אחרים, בחר להקליט אלבום שלם משירי פיט סיגר. המפתח להצלחת הקונספט הזה הוא, מצד אחד, הבנה מוחלטת של האמן המבוצע וירידה לפרטים הטכניים ביותר של שיריו שאומצו לפרויקט, ומצד שני, חופש יצירתי שיכניס בשירים את הטאץ' האישי של האמן המבצע.

בפרויקט שירי שמוליק צ'יזיק שהוא גם אלבום הסולו השני שלו, פיטר רוט הצליח מעל ומעבר בשמירה על שני העקרונות הללו, ובכך יצר את אחד האלבומים הישראלים היפים והמפתיעים של השנים האחרונות. מחד, הדחילו ורחימו שבו רוט ניגש לפופ המבריק של צ'יזיק בשירים "לורן", "תני לי מחסה", "שוב לבד" (עם רונה קינן) ויותר מכולם "האמת" המעולה ממש, מורגש מקילומטרים. מאידך, הברקות ההפקה שרוט העניק לשירים כדי להכניס בהם את ההשפעות שספג מחוץ ליצירתו של צ'יזיק (גראנג', למשל), הפכו אפילו להיט שחוק כמו "רוצי שמוליק" לשיר חדש ומרענן.

אלא שצ'יזיק עשה לרוט טובה גדולה בהרבה מסיפוק חומרים טובים לאלבום סולו שלו. עד היום, פיטר רוט היה רק ההבטחה המוזיקלית גדולה ששילבה וורקוהוליזם מהז'אנר שדורש טיפול בתרופות, טכניקה בחסד שהפכה אותו לנגן ומפיק מבוקש, אהבה גדולה לפופ הישראלי ולצידה הערצה לרוק אלטרנטיבי אמריקאי, בעיקר מהשכונה של מאדהאני פינת נירוונה. אלא שעד אלבום צ'יזיק, רוט תמיד יצר מתוך משיכה גדולה מדי לארצישראליות מיושנת, שהתבטאה באלבום הבכורה הבינוני והמיושן מדי שלו ובהפקות מוזיקליות לא טובות, ובראשן העבודה עם אריק איינשטיין באלבום "רגעים" מ-2006.

עתה, בזכות אלבומו השני, רוט סוף סוף מצא את המקום המוזיקלי הנכון לו – זה שמשלב בצורה חכמה ולרוב מרתקת את אותו פופ ישראלי שהוא כה אוהב עם הכמיהה לדיסטורשן, כפי שבא לידי ביטוי ב"שיר הזרוק" (עם מאור כהן) ו"האמת". בין לבין, צ'יזיק מספק לרוט את המצע הנכון לבלדות כמו "לורן", שבו קולות הרקע של יזהר אשדות (שהפיק מוזיקלית את האלבום) הן הברקה שלא ברור איך לא חשבו עליה קודם.

כך קורה שדרך שפה שהיא לא שלו, רוט מוציא סוף סוף אלבום שבאמת מרגיש כמו המוזיקה הישראלית שרוט היה רוצה לעשות מבלי לוותר על כל ההשפעות שמקיפות אותו. אמנם מפתיע למדי שמוזיקאי אופטימי וחייכן כמו רוט הצליח לרדת לעומק האפלה והעגמומיות שטבועה במוזיקה של צ'יזיק, אבל האותנטיות שבה רוט מתחבר ל"איש בודד איש נודד" הופכת את ההפתעה לחיוך גדול: כשהכד שלם, אין סיבה לשאול מדוע הוא לא שבור.

יחד עם זאת, ועם כל הכבוד שמגיע לרוט על השירות ההיסטורי שעשה למורשת צ'יזיק האבודה בזכות מחקר מדויק ויצירתיות כמעט מקסימלית (אפשר היה לוותר על הקאבר ל"מה תאמרי" שביצע אשדות במקור), האלבום הנוכחי הוא רק החלק הראשון במבחן הגדול של רוט, המבחן שיקבע האם רוט יצליח היכן שצ'יזיק נכשל: האם מעבר להיותו מפיק מוזיקלי, כותב, מלחין וכעת גם צייר דיוקנאות משוכלל, רוט יהיה גם אמן הסולו שלא יצטרך את פיטר רוט של הדורות הבאים כדי שיחיה אותו?

השמות שהוזכרו לעיל, כמו הארווי ופרי (שלא לאמר ספרינגסטין), הם של יוצרים שהיה להם קול משלהם לפני שביקשו לפרש את קולו של מישהו אחר. רוט מצליח לבלוט סוף סוף קודם כל בזכות יצירה של אחר ולכן הרגע הגדול שלו יגיע כשיצליח ליצור אלבום סולו משלו, שיביא את כל האיכויות שיש בפרויקט צ'יזיק, בחתימתו הבלעדית. החדשות הטובות הן שאחרי אלבום כזה, אין סיבה לחשוש שזה לא יקרה.