גיל ההתפוררות: על "Disintegration" של הקיור

ב-2004 החלו הקיור במשימה החשובה של הוצאת כל הבק-קטלוג שלהם מחדש בהוצאות דה-לוקס כפולות המכילות דיסק של בונוסים מהתקופה הרלוונטית בעריכתו של רוברט סמית. 21 שנה אחרי הוצאתו המקורית, יוצא בסדרה גם “Disintegration” - האלבום השמיני של הקיור, והמאגנום אופוס הגדול של סמית. אלא שהפעם לא מדובר בדיסק כפול, אלא משולש. רצה הגורל והמשימה לכתוב על “Disintegration” – אחד האלבומים האהובים עליי אי פעם – נפלה בדיוק על המדור ה-200 של "בסיסטית מחפשת". בניגוד לשבוע שעבר, הפעם אין לי תלונות.

עם 13 אלבומי אולפן ברזומה, “Disintegration” הוא עדיין הפיסגה המסחרית והאמנותית של הקיור, שמסמלת שיא ברור ביצירה של הלהקה. עם שירים ארוכים הנפתחים בהקדמות אינסטרומנטליות ארוכות, שכבות של קלידים, מפלי גיטרות וטקסטים מלאי רגש, יצרו הקיור אלבום מלא הוד והדר קודר. אלבום משבר גיל השלושים של רוברט סמית הוא אלבום שמטביע אותך בתוכו, מטלטל אותך רגשית ומטהר אותך.

את העבודה על “Disintegration” החלו הקיור בקיץ 88' בביתו של המתופף בוריס וויליאמס בדבון שבדרום-מערב אנגליה. ההקלטות הממשיות נעשו אחר כך באולפן ברדינג, עם המפיק דיויד אלן, איתו הקיור כבר עבדו על כמה אלבומים, כולל על אלבומם הקודם.

למרות שבאותו קיץ נשא רוברט סמית לאישה את אהובת נעוריו, מארי פול, מצבו הנפשי היה בכי רע, וכמויות ה-LSD שלקח לא עזרו. ההצלחה המסחרית העצומה של אלבומם האחרון, “Kiss Me, Kiss Me, Kiss Me” – האלבום שהפך את הקיור ללהקת מיינסטרים מוכרת באמריקה – בלבלה אותו. ואחרי שכבש את אמריקה עם אלבום פופי וסינגלים קלילים, הוא הרגיש צורך עז לייצר אלבום חשוב, כבד ובעל משקל אמנותי.

יתרה מזאת, סמית בדיוק היה במהלך משבר גיל השלושים שלו, שככל הנראה נחווה על ידי כוכבי רוק באופן מוגבר - עובדה הניכרת בטקסטים של “Disintegration”. ב”Plainsong” מרגיש סמית שסוף העולם קרב וב”Closedown” הוא לא ישן, על מנת לתפוס את השעות שחומקות מבין ידיו. לאורך האלבום כולו, העמוס דימויים של מוות וקפאון, נלחם סמית להרגיש כמו שהוא הרגיש כשהיה צעיר. אם הוא לא היה מנצח במלחמה הזאת, ספק אם הוא היה מצליח לייצר את האלבום ששינה את חיי בגיל 14.

כש“Disintegration” יצא הייתי בגיל שבו הרגשות מבעבעים בעוצמה אליה הם לא ישובו עוד לעולם. בדיעבד אני לא יכולה אפילו לנסות לשחזר את עוצמת החוויה שעברתי בפעם הראשונה ששמעתי את האלבום. אז כמובן לא הבנתי מה בדיוק סמית בן השלושים מבכה. לא הבנתי את כובד החרטות שהוא חש ואת החרדה שלו מפני התפוררות הגוף וקמילת הנפש, אבל התחברתי לכאב שהוא מביע בצורה טוטאלית.

בדיעבד זה כמעט אירוני שגבר בן שלושים שנלחם לא לאבד את נעוריו מצליח לייצר אלבום בעל עוצמות רגשיות שבגילו כבר כמעט אי אפשר להרגיש. היום “Disintegration” עדיין מסוגל לרגש אותי עד דמעות במצבים מסוימים - בגיל 14 הוא בער בעצמותי וזרם בעורקי.

למרות שהאווירה בזמן העבודה על הדמואים בביתו של וויליאמס היתה נעימה, היא הידרדרה בהתמדה. לסמית לא היה קל לפטר מהלהקה את חברו הוותיק, הקלידן לורנס "לול" טולהרסט, איתו הקים את הקיור, אבל האלכוהוליזם של לול הפך אותו לחסר תועלת, ושאר חברי הלהקה לחצו על סמית לפטר אותו. אחר כך פרצה שריפה בחדרו של סמית באולפן – אירוע טראומתי שכמעט והשמיד את כל הטקסטים של האלבום – ובסוף סמית החליט להפסיק לדבר עם חבריו ללהקה וגזר על עצמו שתיקה.

הלחץ הפנימי של סמית באותה תקופה היה קשה מנשוא. הוא הרגיש צורך לייצר את אלבום הקיור האולטימטיבי לפני שהוא מגיע לגיל שלושים. והוא כמעט הספיק: המאסטרפיס שלו יצא בדיוק עשרה ימים אחרי יום הולדתו השלושים.

מצבו הנפשי, כמו גם הרצון להתרחק מהפופיות של “Kiss Me, Kiss Me, Kiss Me” ו”The Head on the Door”, גרמו לכך ש“Disintegration” סימן חזרה לאווירה הקודרת והאפלה של אלבומי הקיור מתחילת שנות השמונים, כמו “Faith” ובעיקר ”Pornography”, ש“Disintegration” נחשב להמשך ישיר שלו.

בתום ההקלטות הגיש סמית את האלבום המוגמר לחברת התקליטים שהיתה מזועזעת מהתוצאה, אותה היא כינתה "התאבדות מסחרית". האנשים בחליפות נבהלו מהשירים הארוכים ופחדו שתחנות הרדיו יחששו להשמיע שירים עם פתיחים אינסטרמנטליים ארוכים. כמובן שהם טעו בגדול. הצדק היה עם רוברט סמית, שכן האלבום התגלה לא רק כהצלחה ביקורתית אלא גם כהצלחה מסחרית עצומה.

עד היום מכר “Disintegration” למעלה משלושה מיליון עותקים, מה שהופך אותו לאלבום הנמכר ביותר של הקיור. “Lullaby”, נהיה אחד הלהיטים הגדולים ביותר של הלהקה, ו”Lovesong”, שהעפיל למקום השני במצעד האמריקאי, הוא השיר הכי מצליח של הקיור באמריקה עד היום. “Lovesong” הגיע אפילו ל"אמריקן איידול", כשבחור בשם בלייק לואיס בחר לחרב אותו בתחרות.

הקסם של “Disintegration” הוא גורף, וצריך לב של אבן כדי לעמוד בפניו. האלבום נפתח בפעמוני רוח עדינים, אליהם מתפרץ האינטרו הבומבסטי והכבד של “Plainsong”. רק אחרי שתי דקות ו-37 שניות תזמורתיות, שנשמעות כמו אור ירח מנצנץ על מרחבי שלג אינסופיים, מתחיל סמית לשיר.

אותה תחושת נשגבות – של משהו גדול מהחיים, נצחי ואינסופי – ממשיכה לאורך האלבום כולו. כל שיר באלבום מעורר רגשות עזים, אם זה הריאליזם הרומנטי והחורפי של “Last Dance”, המסתורין האפל של "Fascination Street", האווירה המחניקה והאינטנסיבית של "Prayers for Rain", הקיפאון הנורא של "The Same Deep Water as You" – תשע דקות שסוחפות אותך ללב האוקיינוס הקר כשסופת רעמים משתוללת סביב - או תחושת הבדידות הקשה של "Homesick".

מבחינה טקסטואלית מרבית האלבום עוסק בשדים הרודפים את רוברט סמית, שהופכים פה ושם לסוריאליסטים בהשפעת סמי ההזייה. השדים בדרך כלל באים לידי ביטוי בשירים אינטרוספקטיבים ומדכאים, חוץ מאשר במקרה המשועשע של “Lullaby”. יוצא דופן הוא “Lovesong” – שיר אהבה פשוט וישיר שכתב סמית כמתנת חתונה לאישתו (שמתנוססת על עטיפת הסינגל של “Pictures of You”).

על אף הקלישאות הגותיות שסמית חוטא בהן לפעמים (תנסו לספור את כמות הדימויים החורפיים והאיזכורים לדם לאורך האלבום), זהו אלבום מושלם. הוא אמונציונלי ורומנטי מבלי להיות קיטשי, הוא עצוב כמו דמעה, והוא ניחן ביופי נדיר וחד פעמי. כמו שקייל מ"סאות' פארק" אמר בפרק בו רוברט סמית הציל את העולם מפני ברברה סטרייסנד: ”!’Disintegration’ is the best album ever”.

בניגוד לאלבום עצמו, שהוא חובה בכל בית, שני הדיסקים הנוספים בהוצאה המחודשת של “Disintegration” הם למעריצים בלבד. הדיסק השני מכיל דמואים אינסטרומנטליים של שירי האלבום שרוברט סמית הקליט בבית, ביצועים אינסטרומנטליים מחזרות לקראת האלבום, וגם כמה שירים שלא יצאו, המבוצעים באותו אופן. השיר היחיד שהוא בעל עניין לציבור הרחב הוא השיר המסיים את הדיסק – קאבר של רוברט סמית ל“Pirate Ships” של ג'ודי קולינס, שהוקלט בזמנו לאוסף חגיגות ה-40 של חברת התקליטים אלקטרה, אך בסוף לא נכלל בו.

הדיסק השלישי, הנושא את השם “Entreat Plus” , הוא מעין הרחבה חדשה לאלבום ההופעה החיה של הקיור “Entreat”, שיצא ב-90' והוקלט בהופעה בוומבלי ביולי 89'. “Entreat Plus” מכיל מיקסים חדשים של שמונת השירים מאלבום ההופעה המקורי, בתוספת ארבעת השירים החסרים. ביחד מקבלים את כל “Disintegration” בהופעה חיה, מה שיכול מאוד לדכא. הסיבה הפעם היא פרוזאית – איך פספסנו את ההופעה המדהימה הזאת – ודי רחוקה מהסיבות הקיומיות העמוקות שבגללן “Disintegration” מדכא.