עד כמה שמלחמת האזרחים בספרד הותירה בתושבי האי האיברי פצעים מדממים למדי, נדמה שהיא לא הסתננה ללימודי ההיסטוריה בישראל כאירוע מרכזי אלא נותרה קבורה כעוד אחד מבין המאורעות הזוועתיים הרבים שהתחוללו במאה ה-20. לכן, כל ספר שמנסה לספר את סיפורה בעברית מעורר כבר מראשיתו סקרנות רבה, וכזה הוא "עשרים שנה ועוד יום" של הסופר והפוליטיקאי הספרדי חורחה סמפרון. על אחת כמה וכמה משום שאין מדובר בהיסטוריון המשקיף על המאורעות מרחוק אלא במי שחווה על בשרו את האירועים עצמם.
הספר נסוב סביב סיפורה של משפחת אוונדניו, משפחה ספרדית עמידה שמתגוררת באחוזת לה מאסטרנסה שבמחוז טולוז. המשפחה הזו חווה אסון נורא כשאחד האחים, חוסה מריה, נרצח באכזריות במהלך מלחמת האזרחים על ידי האיכרים שמועסקים באחוזה. הרצח מותיר את אשתו, מרסדס פומבה, ואת המשפחה כולה תחת צל כבד של שכול וזיכרון, שמתבטא בעיקרו של דבר בטקס הכפרה שהאישה מנהיגה מדי שנה ביום השנה לרצח. בטקס מחויבים פועלי האחוזה, גם אם כלל לא עבדו במקום בזמן המלחמה, להמחיז את רציחתו של חוסה מריה אל מול עיני אלמנתו, שכאת תפקיד הנרצח ממלא בנה, לורנסו.
כך זה קורה, שנה אחר שנה במשך 20 שנה, עד שב-1956 מוזמן ההיסטוריון האמריקאי מייקל ליידסון לצפות במה שעתיד להיות טקס הכפרה האחרון בבית משפחת אוונדניו. בנוסף, מוזמן לטקס גם מפקח המשטרה רוברטו סבואסה, שחושד שבקרב בני המשפחה ישנם כאלה שמתנגדים למשטרו של פרנקו. חקירותיהם של ליידסון וסבואסה, איש איש על פי האינטרסים הספציפיים שלו, חושפים את עולמה המצולק של המשפחה המלא בחילוקי דעות פוליטיים, מאבקי שליטה וגילוי עריות בו בזמן שהם מספרים את סיפורה של ספרד כולה, שזיכרון אירועי המלחמה כביכול רודף אותה כשם שרציחתו של חוסה מריה רודפת של משפחת אוונדניו.
יאללה בלגן
לצד האירועים המתרחשים בשנות ה-50, מתואר גם מסע כלולותיהם של חוסה מריה ומרסדס אי שם בשנות ה-30 כמעין טעימה של מה היה יכול להיות אילו: מסע רווי טיולים, אוכל ומין בערי איטליה, הממחיש במידת מה את הניגוד החריף בין השמרנות הפוריטנית לשחרור האנרכיסטי ניגוד שהוביל בסופו של דבר לזוועות שהגיעו לאחר מכן. אלא שסמפרון אינו מסתפק בכך ואל תוך כל זה משליך את דמותו של המספר, הכותב את הסיפור בשנות ה-80 ומנסה כבן דמותם המאוחרת של ההיסטוריון האמריקאי והמפקח הספרדי לעלות את קורות המשפחה מתוך האוב.
התסבוכת הזו והמעברים האסוציאטיביים בין הזמנים, התקופות והסיפורים המקבילים הופכים "עשרים שנה ועוד יום" לספר שאינו קל לקריאה. קשה שלא ללכת לאיבוד בסבך השמות והעלילות והרושם הסופי הוא של אכזבה. יחד עם זאת, באותם רגעים בהירים בתוך אי הסדר השלט נגלית תמונה מרתקת של החיים בספרד ערב מלחמת האזרחים ולאחריה.
יתכן מאוד שפשרו של הבלגן טמון בביוגרפיה של סמפרון עצמו. כמי שמשפחתו היגרה לצרפת עם פרוץ מלחמת האזרחים, הוא חזר לספרד מאוחר יותר ושימש כפעיל מרכזי במפלגה הקומוניסטית עד שסולק ממנה ב-1964. מאז התרכז בכתיבה אך בעיקר בצרפתית, כש"עשרים שנה ועוד יום" הוא למעשה הספר הראשון שכתב בשפת אמו. ב-1970 הוא זכה באוסקר על תסריט שכתב לסרט "Z" ובשנים 1988-1991 שימש כשר התרבות של ספרד. סביר להניח, אם כן, שהתנודות הרבות הללו, בין גלות לבית ובין התנגדות לשררה, הם שעומדים מאחורי העלילה המפותלת של "עשרים שנה ועוד יום" והופכים אותה, על אף כל חסרונותיה, למעין דין וחשבון שמעניק לעצמו אדם שמגלם בחייו שלו את אחת המאות הסוערות ביותר שידעה אירופה מימיה.