פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חרמן אחול-בלוע: סרז' גינזבורג - פרופיל

      גם 20 שנה לאחר מותו, סרז' גינזבורג נותר אייקון סקס, זימה וקסם. דנה קסלר עם פרופיל של הגאון לרגל מחווה לכבודו בפסטיבל הקולנוע הצרפתי

      ביום שלישי תיפתח במסגרת פסטיבל הקולנוע הצרפתי השביעי, מחווה לסרז' גינזבורג - אחד הכוכבים הגדולים והשערורייתיים ביותר שידעה צרפת מעולם. במקרה הזה, צריך להעריך את צרפת על זה שאויב הציבור מספר 1 שלה – איש שקרא תיגר על המוסר המקובל - הוא גם הסלבריטי הבכיר שלה.

      במסגרת המחווה, יוקרן הסרט החדש יחסית "הגבר שאהב נשים" (ע"ש סרטו של טריפו), שסוקר את הלהיטים שיצר גינזבורג לבריג'יט ברדו, ג'יין בירקין, פראנס גאל, פרנסואז הארדי, ז'ולייט גרקו, ונסה פאראדי, איזבל אדג'ני ושאר המוזות היפהפיות שלו. בסך הכל יוקרנו במסגרת המחווה ששה הסרטים שביניהם חובה לציין גם את סרט הסיקסטיז הפופי והצבעוני "אנה" של פייר קוראלניק, שגינזבורג כתב לו את הפסקול ומשחק בו לצד אנה קארינה. צריך לציין גם את סרט האייטיז הקונטרוברסלי "שרלוט לנצח", שגינזבורג כתב, ביים ומככב בו לצד בתו בת ה-15 שרלוט, בסיפור אהבה לא לגמרי כשר בין אב אלכוהוליסט לבין בתו המתבגרת.

      סרז' גינזבורג, 1984 (AP)
      האיש עם הסיגריה והזימה הנצחית. סרז' גינזבורג, 1984 (צילום: AP)

      כדי להבין את עומק המחווה, צריך לרדת קודם כל לעומקו של גינזבורג, הסינגר-סונגרייטר / שחקן / במאי / משורר / בוהמיין היהודי הגדול, שיכול להתחרות באמנות הסקנדל רק עם מלקולם מקלארן והיה לכוכב ענק בחייו ואחרי מותו, מהתקף לב בשנת 91', הוא הפך לדמות קאלט איקונית.

      גינזבורג, האיש עם הסיגריה הקבועה בפיו, הוא התגלמות הסליז והסוטה הכי גדול של צרפת מאז המרקיז דה סאד. הוא האיש שאימהות מזהירות את בנותיהן מפניו והוא תמיד הילך על הקו הדק שבין פלייבוי לפדופיל ובין הדוניסט לאלכוהוליסט. אם בצעירותו נחשב לקזנובה שרמנטי שכוכבניות יפהפיות מתאהבות בו (או ביכולותיו לקדם להן את הקריירה), בשנותיו האחרונות הפך לאשמאי זקן ופתטי, שאמר לוויטני יוסטון בשידור חי שהוא רוצה לזיין אותה.

      אופיו המתריס של גינזבורג הפך אותו למושך ודוחה בעת ובעונה אחת. והדואליות הזאת לא מפסיקה לעניין דור אחרי דור, גם מחוץ לארצו, כפי שמוכיחים הסרטים החדשים שנעשו עליו ואלבומי המחווה המוזיקליים שקיבל בשנים האחרונות. אחד הבולטים שבאלבומי המחווה יצא לפני ארבע שנים: קראו לו “Monsieur Gainsbourg Revisited”, בו ביצעו את שיריו, בין היתר, פרנץ פרדיננד ביחד עם ג'יין בירקין אהובתו, מייקל סטייפ, פורטיסהד, טריקי, פלסיבו, קרלה ברוני ומריאן פייתפול.

      מחווה פופית פחות יצאה בלייבל "צדיק" של ג'ון זורן ב-97', בו אמנים בעלי נטייה אוונגרדית ביצעו את שיריו במסגרת הסדרה “Great Jewish Music”. וב-2001 יצא אלבום רמיקסים שהטיס את המוזיקה של גינזבורג למאה ב-21.

      עטיפת האלבום "Monsieur Gainsbourg Revisited" (סריקה)
      להטיס את המוזיקה למאה ה-21. עטיפת אלבום המחווה "Monsieur Gainsbourg Revisited" (סריקה)

      אחת הסיבות שגינזבורג ממשיך לעניין, היא כי גם היום הוא לא פחות שנוי במחלוקת מאשר בתקופתו. בתור מי שהתפרסם אחרי גיל שלושים, סרז' מעולם לא היה ילד פרוע שבועט במוסכמות מתוך אינסטינקט חייתי בלתי מרוסן. המרדנות שלו הייתה מחושבת, סרקסטית, מתוחכמת ואינטליגנטית. והפרובוקציות המצחיקות והמצחיקות פחות שלו לא מפסיקות לעורר מחלוקת גם עשרים, שלושים וארבעים שנים אחרי.

      הנה אחת מהן, שכוחה לא שכך עד היום: בשנת 1965 זכתה פראנס גאל באירוויזיון כשיצגה את לוכסמבורג עם השיר "Poupée de cire, poupée de son" שגינזבורג כתב לה. כעבור שנה, בהיותה בת 18, הוא שם בפיה – תרתי משמע - את השיר "Les Sucettes" ("סוכריות על מקל"). הרמיזות המיניות בשיר היו ברורות כשמש, אבל הנערה התמימה פשוט לא הבינה. שיר ההלל למין אורלי נהיה להיט ענק וגם עורר סקנדל לא קטן, שהחריד את גאל. הזמרת העידה שכשגילתה את המשמעות האמיתית של השיר היא נכנסה לשוק, התחבאה בבית מרוב בושה וסרבה לדבר עם אנשים במשך שבועות שלמים. גם הקריירה שלה סבלה לא מעט מהמקרה, אך את סרז' זה רק שיעשע.

      מהטוקבקים ביוטיוב אפשר ללמוד, שעד היום מתקשים אנשים להחליט אם מדובר בסיפור מצחיק, שובב וחמוד או שמא סרז' הוא סוטה נתעב שניצל את תמימותה של בת טיפוחיו. השאלות הללו רק יחריפו כשהקורבן לא יהיה נערה זרה אלא בתו שלו.

      סרז' גינזבורג וג'יין בירקין, 1969 (AP)
      סוטה נתעב או סקסי להחריד? סרג' גינזבורג עם ג'יין בירקין, 1969 (צילום: AP)

      אם בחגיגת הליקוקים של פראנס גאל התוכן המיני היה מרומז, עד סוף שנות השישים הוא הפך למפורש מאוד, עם להיטו המוכר ביותר של גינזבורג, "Je t'aime... moi non plus". את דואט האנחות והגניחות המפורסם שלו הקליט גינזבורג תחילה עם אהובתו בריז'יט בארדו. זאת השתפנה והטילה וטו על הוצאתו, אז הוא הקליט אותו שוב עם חברתו החדשה, נערת הזהר הבריטית ג'יין בירקין. השיר נהיה להיט, נאסר להשמעה במדינות רבות ועיצבן את האפיפיור – 8 שנים לפני הסקס פיסטולס.

      האימפקט העצום של השיר מורגש עד היום. אף סדרה על פורנו בערוץ 8 איננה שלמה בלי קולות האורגזמה של בירקין ברקע, ועם כל הכבוד למדונה – עברו יותר מארבעים שנה ואף אחד עדיין לא הצליח לייצר שיר מלוכלך יותר.

      סרז' גינזבורג וג'יין בירקין, 1974 (AP)
      עוד לא נוצר שיר מלוכלך יותר. גינזבורג עם ג'יין בירקין (צילום: AP)

      את הקו הסקסואלי הבוטה המשיך גינזבורג עם “Histoire de Melody Nelson“, שנחשב לאלבום הקלאסי והמוערך ביותר שלו, ומשלב עיבודים תזמורתיים עשירים עם אווירה Fאנקית תקופתית. העלילה מספרת על לוליטה בשם מלודי נלסון, שנדרסת על ידי גבר מבוגר ברולס רויס שאוסף אותה אל חיקו ומפתה אותה, עד לסופה הטראגי הבלתי נמנע. על עטיפת האלבום צולמה ג'יין בירקין כילדה, עם פאה ג'ינג'ית, נמשים ובובת סמרטוטים שמסתירה את חזה החשוף.

      גם האלבום הזה ממשיך להשפיע. תקשיבו ל“Paper Tiger” של בק מאלבומו “Sea Change” או לכל אלבום של Air. גם עלילות הפיתוי של ג'רביס קוקר הן מאה אחוז סרז'. אחת ההוכחות לפופולריות העכשווית של האלבום היא שב-2006 הזמין הברביקן סנטר היוקרתי בלונדון את ז'אן קלוד ואנייר, שהלחין את האלבום ביחד עם גינזבורג, לבצע אותו במלואו על הבמה, עם אורחים עכשוויים כמו ג'רביס קוקר, Badly Drawn Boy, גראף ריס מ-Super Furry Animals , מיק הארווי מהזרעים הרעים של ניק קייב ועוד.

      עטיפת האלבום Histoire de Melody Nelson"" של סרז' גינזבורג (סריקה)
      חרמן אחול-בלוע. עטיפת האלבום "Histoire de Melody Nelson" (סריקה)

      ממוזיקת חירמונים (עם קטינות) עבר גינזבורג לנושאים אחרים ומטרידים לא פחות באלבומיו "האיש בעל ראש של כרוב" – אלבום קונספט על איש שניהל רומן עם חופפת שחורה ורצח אותה במכות עם מטף כיבוי אש - ו"רוק מסביב לבונקר" – מעין מיוזיקל באווירת פיפטיז שעוסק בנאצים. "רוק מסביב לבונקר" הוא אולי לא שעתו היפה ביותר מבחינה מוזיקלית, אבל זה נסיון נועז ומעניין עבור בן למהגרים יהודים מרוסיה, שנאלץ ללבוש טלאי צהוב בתור ילד יהודי בפריז שתחת הכיבוש הנאצי.

      מה שיפה בגינזבורג זה שלא משנה כמה פרוורטי או מורבידי התוכן, הטקסטים תמיד נכתבו בכשרון ללא רבב והוא תמיד הקפיד לייצר מוסיקה חדשנית ומעניינת. מהשאנסונים של תחילת הקריירה הוא עבר מהר מאוד לפופ אנגלופילי בהשפעת סווינגינג לונדון ושילב במוסיקה שלו ג'ז, פופ ורוק, ומאוחר יותר רגאיי ואלקטרוניקה. הוא הקדים את זמנו לא פעם – הוא אפילו התחבר לחשמל לפני דילן - וגם האלבומים הפחות מבריקים שלו תמיד נהנו מטוויסט מעניין ושיק צרפתי מסוכן.

      במעבר שבין שנות השבעים לשנות השמונים הקליט גינזבורג שני אלבומי רגאיי בג'מייקה. את "Aux Armes et cetera" הקליט עם נגני רגאיי בכירים כמו סליי ורובי וזמרות הרקע של בוב מארלי. כרגיל, האלבום עיצבן הרבה אנשים. הימין הצרפתי זעם על גירסת הרגאיי של סרז' להמנון הצרפתי, ובוב מארלי זעם על כך שאישתו ריטה שרה קולות רקע לשירים הגסים של גינזבורג.

      סרז' גינזבורג, 1986 (AP)
      פרובוקטור גם בצבע. סרז' גינזבורג, 1986 (צילום: AP)

      אבל לגינזבורג זה לא הספיק – הוא היה צריך להתסיס את העולם כולו. וכשבתו מג'יין בירקין החלה להצמיח ניצנים הוא מצא את ההזדמנות המושלמת. בעזרת “Lemon Incest” – דואט על גילוי עריות שהוא שר עם בתו – שבר גינזבורג את הטאבו הגדול האחרון של החברה המערבית.

      השיר המטריד כולל משפטים כמו "האהבה שמעולם לא נעשה יחדיו היא היפה, האלימה, הטהורה והמשכרת ביותר", ובקליפ המלווה אותו רואים את סרז' בלי חולצה שוכב במיטה לצד בתו בת ה-13, שלובשת רק תחתונים ואת החולצה המכופתרת שלו. את אותה תמה בעייתית המשיך גינזבורג לחלוב בסרט שיצר לו ולבתו, “Charlotte For Ever”, שיוקרן כאמור במסגרת הפסטיבל בסינמטק.

      שרלוט גינזבורג (GettyImages , Sean Gallup)
      אז מה את לובשת עם אבא? שרלוט גינזבורג (צילום: אימג'בנק - GettyImages)

      גינזבורג אמנם זכור כמי שאמר "בשבילי פרובוקציה היא חמצן", אבל גם בלעדיה כבודו במקומו מונח. הוא כתב מוזיקה ללמעלה מארבעים סרטים, בינהם "חליפת ערב" של ברטראן בלייה (86'), "להזיל ריר" של ז'אק דוניול-ולקרוז (59') ו"אני אוהבת אתכם" של קלוד ברי, שבו הוא גם משחק (80'). שלושתם ישלימו את המחווה לגינזבורג שפוקדת אותנו השבוע, ויתנו הצצה לפועלו של גאון הזימה המנוח.

      פסטיבל הקולנוע הצרפתי, 8-20 ביוני, בסינמטקים ברחבי הארץ