פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חוף התופים: על אלבום הבכורה של הדראמס

      עם טקסטים כואבים ומוזיקה מעיפה, אלבום הבכורה המצוין של The Drums מגשים את כל ציפיות ההייפ ממנו. אפילו את אלון עוזיאל הוא שלח לים

      אחרי כמעט שנה וחצי של הייפ מאופק, The Drums הוציאו סוף סוף את אלבום הבכורה שלהם הנושא את שמם, והפכו רשמית ללהקה הכי מדוברת בעולם האינדי. בדרך, הם גם עשו את זה נכון: הם פיזרו סינגלים בקצב מחושב שלא גרם להם להיעלם מהשטח אך גם לא המאיס את המוזיקה שלהם; הם הוציאו באמצע השנה שעברה את האי.פי המצוין "Summertime" רק כדי לגרום לנו להבין שמשהו באמת טוב קורה פה והלהיט "Let's Go Surfing" שמתוכו הוא עדיין ההיילייט של כל מסיבת אינדי אפשרית.

      לאחר מכן הדראמס חיכו קצת, ואז שוב שחררו במרחקים הגיוניים שלושה סינגלים - שניים מעולים בכל קני מידה ("It Will All End In Tears" ו-"Best Friend") ואחד נוסף, "Forever and Ever Amen", שלדעתי היה קצת פחות מרשים, אך מיליון הפוסטים המשתפכים שיש עליו ברשת טוענים אחרת.

      The drums (GettyImages)
      רשמית, הלהקה המגניבה בעולם. The Drums (צילום: אימג'בנק - GettyImages)

      כך קרה שהאלבום, שיצא בשבוע שעבר, מכיל שירים שכבר הוכיחו את עצמם (אך לא הספיקו להתיישן אצל הציבור הרחב שהוא לא נרקומן בלוגים) בנוסף לכמה קטעים חדשים ומדויקים שמרצים את אלו שעקבו מההתחלה. אם לסכם את מה שהולך ב-43 הדקות המהודקות של "The Drums", חובה לכתוב שקלישאת "האלבום שיעשה לכם את הקיץ" מעולם לא היתה מתאימה יותר.

      למעשה, לא סתם האלבום הזה יצא בחודש יוני. גם אם נתעלם מהמשפט המוכר "הו מאמא, אני רוצה ללכת לגלוש/הו מאמא/ לא אכפת לי מכלום" מאותו " Let's Go Surfing", הדראמס הם הלהקה הכי כיפית וקלילה של הרגע. האינדי-פופ-סרף שלהם לא משאיר מקום לספק - הם אולי מושפעים מלהקות בריטיות כמו הקיור והסמיתס, וגם מניו-אורדר והביץ' בויז הם לקחו חתיכה, אבל הנפש של הדראמס נמצאת עם הגוף שלהם, בברוקלין. הם יותר מדי מודעים ומחויכים בכדי שבאמת נבלבל אותם עם אנגליה הקרירה. הטקסטים שלהם אולי כאובים, אבל באופן אירוני מספיק כדי לא להשאיר מקום לספק: הדראמס כאן בכדי לעשות לנו שמח.

      למעשה, הם די מזכירים בנושא הזה את הבלק קידס, להקת ההייפ הקודמת שפעלה באופן המאופק והחכם של הדראמס. גם אצל האחרונים קיים ניגוד מוחלט בין הטקסטים למוזיקה: מצד אחד יש כאן מילים א-לה התאבדות, מצד שני, מתנגנת מוזיקת התפלשות בבריכה. זהו קונטרסט אהוב ודי מוצלח, כי הוא למעשה אומר "אני עצוב, אבל לא בא לי להיות בכיין, בואו נעשה כיף" וזו הדרך להיות מוצלח לפחות כמו הבלק קידס.

      עטיפת האלבום Portada של The Drums (יח"צ)
      הטקסטים כואבים, הרגליים רוקדות. עטיפת האלבום של The Drums (צילום: יח"צ)

      ככה, למשל, ל-"Me and the Moon" יש מקצב של להיט גיטרות מהאייטיז, אבל השורה "את עדיין ישנה עם הגב אליי" מפתחת את הדיסוננס; ב-"Book Of Stories" הסולן ג'ונת'ן פירס (שגם הפיק את האלבום) שר שורת מוריסי טיפוסית כמו "חשבתי שהחיים שלי יהפכו לקלים יותר/ במקום הם הפכו לקשים יותר/ חשבתי שהחיים שלי יהפכו לקלים יותר/ במקום הם הפכו לחשוכים יותר/ לקרים יותר", אך עדיין, אין דבר שנראה כיף יותר מלהשתכר עם הבן אדם הזה.

      לצד אלו, לאלבום יש עוד המון רגעים מצוינים. כמו, למשל, "Skippin' Town" שהוא ניסיון הגיוני ודי מוצלח לייצר עוד "Let's Go Surfing"; הסינגל "It Will All End in Tears" - כנראה השיר היחיד שלא מסתיר את הכאב במוזיקה והוא כמעט גאוני; "Down By the Water" האיטי והפיפטיזי ו-"The Future" שסוגר את האלבום עם המון הבטחות לעתיד. ההבטחות האלו, גם אם יתגשמו וגם אם לא, לא ישנו את העובדה שהדראמס הם הדבר היחידי בשנים האחרונות שגרם לי לרצות לבקר בים. ועבור איש שסולד מחול כמוני, זה דבר די מרשים.

      The Drums, s/t (ייבוא: הליקון)