פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      א.ב. קשוע: על "גוף שני יחיד" של סייד קשוע

      "גוף שני יחיד", ספרו החדש של סייד קשוע, מוכיח אחת ולתמיד שהוא הסופר הטוב ביותר שכותב היום בעברית. דוד רוזנטל נובל

      מתבקש להצביע על סייד קשוע כדמות שעליה כתב מאיר אריאל את "שיר כאב", גם אם לא הכיר את הסופר המחונן. לא אחת, כשהתקשורת התייחסה לקשוע או ראיינה אותו, היא נכנסה באהבה למלכודת הקלישאות שסיפקה היצירה האלמותית, ואפילו קשוע עצמו שולח אליה מדי פעם קריצה שובבית בטורו ב"הארץ" ("אני וחברי, ערבי משכיל שהכרתי"). לא בכדי הדבר, שכן מכל שלל המטאפורות המסובכות, דומה שהשורה ההולמת ביותר את קשוע היא זו הטוענת כי בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה.

      שימו את הנרגילה בצד לרגע - אם מסתכלים על סיפורת נטו, קשוע הוא אחד הכותבים הטובים ביותר היום בשפה העברית, אם לא הטוב שבהם. בניגוד לרוב הסופרים הישראלים, הוא לא מאמין שיש רק שתי אפשרויות – או לשון גדושה ומפולפלת או שפה רזה ומעורטלת – ותמיד מגביה את הרף דווקא על ידי שימוש בפשטות, נשק שאמור להיות קונבנציונלי אבל הוא כל כך, כל כך לא. גם בספרו החדש "גוף שני יחיד", נראית עלילתו של קשוע כמו נסיעה בכביש הערבה ב-2 לפנות בוקר – חלקה, צלולה ומפתה, אבל מזמינה צרות ומייצרת מחשבה לאחר מעשה.

      זהו ספרו השלישי של קשוע אחרי "ערבים רוקדים" ו"ויהי בוקר" והוא מתמקד בשני גיבורים. האחד הוא עורך דין ירושלמי, איש משפחה שנכנע לכל סמל סטטוס אפשרי בחברה היהודית אך נתון בו בזמן גם להשפעה עצומה מהחברה הערבית המזרח-ירושלמית. השני הוא אמיר, עובד סוציאלי רווק, שהכניס את עצמו לסיטואציה סבוכה ומוזרה ומסגל לעצמו זהות חדשה. פתק מסתורי שנופל לידיו של העורך דין מוביל לחשדות כבדים על פגיעה בכבוד המשפחה, לחקר אמת שלא בטוח שקיימת ולעימות עקיף שמאוחר יותר הופך לישיר עם אמיר. ומעניין לציין שדמותו של העורך דין מסופרת בגוף שלישי, בעוד אמיר, העובד הסוציאלי, מספר על עצמו בגוף ראשון.

      דמויות מורכבות, שפה פשוטה

      הטקסט, כאמור, נהיר וקולח, ויש לכך סיבה טובה. דמויותיו של קשוע, שמנהל דרך ספריו ורשימותיו יחסי אהבה-שנאה עם העולם הערבי-יהודי-ישראלי כבר יותר מעשור, מורכבות גם כך, ומבחינתו זה סוג של פיצוי: אם הקונטקסט מסובך, לפחות הסיפור צריך לעבור באופן חלק. וכמו תמיד, הוא לא עושה הנחות לאף אחד, אין לו שום כוונה להציג את הערבי הטוב והמתרפס או את היהודי הנאור והמבין. היהודים, בעיקר השמאלנים, מייצגים את שיאה של הצביעות והפטרונות, בעוד הערבים מתעסקים בסמלי עושר, ברכילות שעלולה להפוך לקטלנית ובקנאות יתר לערכי חברה מיושנים.

      לעורך הדין לא באמת נוח עם מסך הברזל הזה, אבל הוא נכנע לו ופועל לפי כל הדפוסים שדורש ממנו העולם הערבי הנוקשה, גם אם הוא לא ממש מאמין בהם (עמוד 19): "עורך הדין היה מעדיף לוותר על המרצדס ולהסתפק במכונית חסכונית והרבה יותר זולה, אבל ידע היטב שהוא אינו יכול להרשות זאת לעצמו. הוא ידע שאם לא יחליף את מכוניתו במכונית טובה יותר מזו שקנה מתחרהו, הדבר יכול לסמן נסיגה מבחינתו". באמצעות ההיצמדות למרצדס יקרה, לסושי, לערבי קריאה ולאוסף בקבוקי וויסקי משובחים, מדגיש קשוע את הגיחוך הגדול שמעלה הניסיון הערבי להתקרב ליהודים דרך החומרנות. את מרב ההשפעה השלילית סופג עורך הדין דווקא מהאליטה המזרח-ירושלמית, שתרומתה הגדולה ביותר היא הגברת תחושת הנחיתות שלו במישור התרבותי והפרנויה שרודפת את מערכת יחסיו עם אשתו.

      הרגרסיה של עורך הדין רק מתעצמת דרך הפתלתלות של אמיר, שמבחינתו המציאות מכתיבה את הזהות. אם אתה מזרח ירושלמי, כבר לא תכיר בעצמך כיליד המשולש, ואם אתה ירושלמי שמסתובב בין יהודים, עדיף שתיראה ותתנהג כמו יהודי. כשאמיר חוזר לביקור בג'לג'וליה, הוא נותן ביטוי למחשבה העזה המבליטה את המעמדות אצל ערביי ישראל (עמוד 252): "אפסים, מטומטמים, אילו רק הייתם יודעים את מה שאני יודע. אילו רק הייתם מבינים כיצד אתם נראים בעיני האנשים שגרים מחוץ לחורים שבהם אתם חיים. אילו רק הייתם תופסים כמה עלובים החיים שלכם שבהם אתם גאים כל כך".

      בניגוד לעורך הדין המוחצן אבל חסר הביטחון, אמיר ביישן כלפי חוץ אבל פורץ גבולות מבפנים. אלא שגם הוא מגיע לאותה נקודה מייאשת, של חוסר אונים ותחושה שלעולם תחוג סביב עצמך באמצע שום מקום אם לא תשיל את הקליפה ותתחזה למישהו אחר (עמוד 279): "היום בירה, חשבתי בלבי והבטתי סביב, היום אני רוצה להיות כמוהם, היום אני רוצה להיות חלק מהם, להיכנס למקומות שאליהם הם מורשים להיכנס, לצחוק כמו שהם צוחקים, לשתות בלי לעשות חשבון לאלוהים. אני רוצה להיות כמוהם".

      נכס תרבותי

      האומנם חשוב כל כך לשמור על הזהות הערבית? קשוע עונה על כך באקט היצ'קוקי משהו, שבו הוא מכניס את עצמו לעלילה בתוך הדמות המינורית, לכאורה, של טארק, המתמחה ממשרדו של עורך הדין. לאחר שהוזמן לארוחת ערב עם חבריו של עורך הדין, אנשי המעמד הגבוה במזרח ירושלים, מעלה טארק נקודה לפיה הפלסטינים נוברים בעברם יותר מדי אבל מרים ידיים ונכנע מיד. דווקא עורך הדין נחלץ לעזרתו (עמוד 45): "אתם יודעים, גם אני לא קונה סיסמאות כמו 'למי שאין עבר לא יהיה עתיד'". לאחר מכן הוא מסביר לאשתו את נקודת המבט של טארק: "הוא קצת אנרכיסט, הוא לא מקבל את השיטה, הוא לא מוכן לשחק את המשחק של הלאומיות". דרך המינוריות של טארק וחוסר רצונו ללכת עם האמת עד הסוף, מציג קשוע את המאבק המתמיד שלו להסיר את המחסום האוטומטי שמציבה החברה הישראלית, על אגפיה היהודים והערבים כאחד, בפני מי שמנסה להסתכל קדימה במקום אחורה.

      אף על פי ששתי העלילות חוברות לאחת, ניתן לראות בהן ישויות נפרדות. את אמיר כובל קשוע למציאות הירושלמית, בעוד אישיותו של עורך הדין חורגת מהמימד הצר הזה ומציגה אלמנטים שקיימים בכל חברה – החומרנות, הכניעה, הפרנויה והקנאה. דרך השילוב הזה טווה קשוע ספר שלם ואיכותי יותר אפילו מ"ערבים רוקדים" המעולה, ושוב מצדיק את היותו נכס תרבותי אדיר לשתי חברות שביומיום לא ממש מוצאות מכנה משותף.

      סייד קשוע, "גוף שני יחיד", 318 עמודים // כתר