לפעמים צופה האדם הסביר בטלוויזיה ומשפשף עיניו בתדהמה. לא בגלל תוכנית שערורייתית חדשה המשלבת רווק חולה סיפיליס אחד ושלושים פרוצות שוקקות; לא בשל נבחרת ערוץ 1 המקשישה ומקרטעת במדי כדורגל כשאבשלום קור מתפקד כשוער; אפילו לא אל מול עידן קפון - האיש והטירוף. מדובר בתדהמה אל מול הבינוניות המדאיגה, השואבת, הלגמרי-בסדר-מצד-כולם, שפושה באפרוריות האלימה שלה בכל חלקה טובה בתרבות שלנו.
"כאן גרים בכיף", קומדיית המצבים החדשה שעלתה אמש (שני) בערוץ 10, היא בדיוק הבינוניות המדוברת. אמא ענת (נתי קלוגר) ואבא יאיר (גיא לואל) מגדלים שלושה בנים שמתנהגים כמו בנים (כלומר, כאילו נלקחו מהסט של "כפר הארורים" ולא טופלו בזמן בריטאלין) ומראים לנו איך משפחה ישראלית "נראית מבפנים". ספוילר קטן מבפנים היא נראית אפילו נורא יותר מבמפגשים האחרונים שלכם איתה במימדיון.
אפשר להניח שמה שהוביל את היוצרים, המוכשרים בדרך כלל, שעומדים מאחורי הסדרה שירילי דשא, תמר מרום ורועי פלורנטין היה הסלוגן המפורסם שקידם את "טירונות": "תסתכלו עליהם ותראו אותנו". קומדיות מצבים רבות משתמשות בנוסחא המשפחתית כדי להצחיק, לבדר ולנחם את הצופים בה, מתוך מחשבה שאם כולם חולקים את אותו גיהנום דביק של מתבגרים הורמונליים כפויי טובה, ארוחות משפחתיות מתוחות ויחסים כפויים עם החותנת, משהו בזה בטח חייב לשעשע. אלא ש"כאן גרים בכיף" לא משעשעת. היא לא מעלה חיוך אפילו.
הסיטואציות שמרצפות את הדרך אל הכיף מגוחכות במקרה הטוב ומעליבות במקרה הרע. קחו אחת לדוגמא. אמא ענת דורשת מבנה להחליף את החולצה המחוררת לחולצה נקייה, למרות מחאותיו המזוייפות שיהפוך ל"חנון" (מי עוד אומר חנון?). תשובת הפאנץ' הקורעת היא "עדיף חנון מצחנון". החזיקו חזק זה לא נגמר. הילד נשלח להחליף את החולצה, ואבא יאיר "במקרה" בדיוק יורד במדרגות עם החולצה המחוררת הכי לא אמינה בתולדות הארטדיירקטינג. אמא ענת נאנחת. מסך.
הומור שמבוסס על נשים צווחניות על סף התמוטטות עצבים מטיפול במשפחתן כפויית הטובה לא מצחיק. נשים שמתייחסות אל הבעל שלהן כאל הילד הנוסף שלהן לא מצחיק. גברים שמאחדים כוחות עם הבן המתבגר שלהם ומתחילים עם הבייביסיטר בת ה-17 לא מצחיק. למעשה, "כאן גרים בכיף" היא בעצם האחות הצולעת של "החיים זה לא הכל" שבעצמה נזקקת לקביים כדי להעלות בדל חיוך. שתיהן פעם התבוננו בעיניים נוצצות ב"כולם אוהבים את ריימונד" וחשבו שככה בדיוק הן רוצות להיראות כשיהיו גדולות. אבל, מה לעשות, סינדרלה של בינוניות יש רק אחת.
הביטוי הישראלי "בכיף" שמככב בשמה של הסדרה כבר הפך מזמן לסמן ימני של מיינסטרים לא מתחייב שמכסה כל תחום שיש בו משיכת כתפיים משועממת המלצר העגמומי עונה "בכיף" כשהוא מתכוון ל"תחנקי את והכוס מים מהברז שלך"; "לילה בכיף" היא אחת מתפלצות הכלאיים שמיירטות תאי מוח כאילו היו משחק באבלס; והפעם האחרונה שמישהו אמר כיף והתכוון לזה, היה כנראה דן בן אמוץ ז"ל בעודו מדבר על מה שבימיו כונה צינגלה.
ומה בדבר היוצרים? נתי קלוגר, שחקנית מתוקה ואינטליגנטית, לא מנצלת אפילו עשירית מהחן והכישרון שלה ומעבירה רק רטנוניות פולנית לא אטרקטיבית. גיא לואל מסמן בעייפות סיטואציות כמי שהכריחו אותו להשתתף במבוכה הזו ומשכיח מהזיכרון שהוא בעצם שחקן מצויין. גם שירילי דשא ותמר מרום כבר היו מעורבות בפרויקטים מעניינים וטובים מאלו.
בינוניות היא סם מאלחש ומסמא, הוויתור האפריורי על הנסיון להצטיין מוביל לכך שאנשים מוכשרים ויצירתיים כמו אלה שעוסקים במלאכה ב"כאן גרים בכיף" מכופפים עצמם כדי להצליח להיכנס למשבצת של ערוץ 10, שאולי רכש שתי עונות אבל לא טרח אפילו להשקיע בפרומו שלא יגרום לצופיו חלחלה. האמת ובקיצור ממש לא כיף, אפילו מעציב.