"לצייר של ימינו לא נותר אלה לחקור בעצמו את הכישלון של הציור", קבע הצייר הגרמני העכשווי אלברט אוהלן, שעבודותיו מוגדרות באתר של גלריה סאצ'י הלונדונית כפרובוקטיביות יותר משהן יפות או מושכות. מה שמייחד את אוהלן הוא שהוא מנסה לברוא את הציור מחדש בעולם שבו צילום וגרפיקה ממוחשבת שולטים במדיום הוויזואלי עולם שבו הציור מלכתחילה כבר נכשל. גיא אביטל, לעומת זאת, שהיה תלמידו של אוהלן ומציג כעת תערוכת יחיד בשם "הפסקת צהריים" בגלריית עינגע בתל אביב, מנסה לשכלל את תורתו של מורהו. התוצאה היא ציורים שמודעים לעצמם ולתולדות האמנות ולדיאלוג הכאוב בין ציור לצילום, אך בניגוד לאלה של מורהו הם מתאמצים בראש ובראשונה גם להיות יפים.
עבודותיו של אביטל משלבות משיכות צבע אבסטרקטיות ובוהקות עם גזירות של הדפסים פיגורטיביים המדגישים את ההבדל המהותי בין החומרים המייצרים את הדימוי. הצבע נותר גולמי, כחומר ביד היוצר המתוח על הקנבס באופן בלתי מתנצל, בעוד הגזירות המדויקות שמשולבות בתוכו הן של אובייקטים שכבר אי אפשר לצייר מבלי לחטוא בנוסטלגיה או בקיטש.
"השימוש של צבע והדפסים ביחד מאפשר לי כמה דברים מהותיים", מסביר אביטל בשיחה עם וואלה! תרבות לרגל פתיחת התערוכה. "קודם כל, זה נותן לי לצאת ולהיכנס לציור, גם מבחינה פיזית וגם מבחינה רגשית ומנטאלית, כיוון שזה מכריח אותי כל הזמן להתרחק ולהתנתק מהעבודה, שמצידה יכולה לעתים לבלוע אותי. מעבר לזה, השימוש בדימוים היפר-ריאליסטים בתוך הציור מאפשר לי להתעסק עם חומרים רבים מבלי לחטוא בקיטש".
בנוסף לדימויים של חפצים יומיומיים, אביטל גם שותל רפרנסים ליצירות מוכרות הנחשבות לאבני דרך בתולדות האמנות. כך, למשל, ציורו "מתרחצים" מתכתב עם שלל היצירות האימפרסיוניסטיות שעונות לשם זה, יהיו אלה של גוגן, סזאן או רנואר. ואילו הציור "הפסקת צהריים" מזכיר את הצילום המפורסם של פועלי בניין המניחים את כלי העבודה שלהם ומתיישבים על עגורן המתנשא מעל העיר ניו יורק כדי לנוח.
אלא שאביטל לא שם לעצמו למטרה לדבר על תולדות הציור באמצעות עבודותיו. "הציור עצמו, החומרים שאני משתמש בהם וגודל הבד, נגזרים מהדחפים הרגשיים והפיזיים שלי", הוא אומר. "אני מצייר כי אני חייב. אם כמה שזה נשמע אולי קלישאה, אין ממש הסבר אחר. אני מניח שזה נובע מכך שאני יכול לאפשר לעצמי לצלול לעבודה בצורה כמעט אינסטינקטיבית משום ששנים רבות התאמנתי ברזי הציור והרישום, למדתי טכניקות רבות, חרשתי את תולדות האמנות, ובסופו של דבר, אחרי שנים של התנסות, אני מרגיש שמותר לי לא לדעת מה אני עושה לפני שאני מתחיל עבודה. אני אפילו חושב שהאפלה הזו לפני העבודה היא חיונית להתפתחות. אם תמיד הייתי יודע מה אני הולך לעשות, הייתי משחזר עבודות".
אביטל, בן 37, התחיל לצייר בתחילת שנות ה-20 לחייו ופיתח את הטכניקה שלו, קולאז' המשלב בין צבעי אקריליק וגזירות הדפסים, לאחר לימודים ב- Chelsea College Of Art & Design בלונדון, בתוכנית של אלברט אוהלן (שהוזכר לעיל) ב-Kunstakademie בדיסלדורף שבגרמניה ובתוכנית לימודי ההמשך בבצלאל.
"התחלתי לפתח את הטכניקה שלי בגזירה של עיתונים ומגזינים", מפרט אביטל, "ואחרי כן התחלתי לעבור לאובייקטים שצילמתי והדפסתי בעצמי כדי להתאים אותם למידות של הציורים. בתערוכה הנוכחית תפקידם של ההדפסים נהיה מוקצן יותר, והגבול בין ההדפס לציור עצמו מיטשטש. היצירה כולה נהייתה יותר ציורית, ואילו ההדפסים הופכים אובייקטים גם כאשר מדובר בגוף. העבודות האלו קירבו את היחסים בין הפורמטים השונים בשבילי, אך עדיין נותר האפקט של הבלבול או התהייה על זהותו של הגוף ההיפר-ריאליסטי בתוך הבליל המופשט. השיטה הזו של קולאז' מאפשרת לי לעשות מיקס בין המופשט והפיגורטיבי בלי ליפול למלכודת של ציור ריאליסטי שנראה חסר חשיבות בעידן של צילום. זה מאפשר לי להתייחס לערכים פורמליים בתוך גבולות השיח העכשווי הפיגורטיבי בעבודה שלי הופך למופשט ואז לאובייקט".
אביטל אינו שואף לחגוג את כישלונו של הציור אלא דווקא לשרת אותו. "השילוב של צילומים בתוך הציור משטיח אותם והופך אותם לעוד כלי שמשרת את הציור, כמו הצבע, הדלי והקנבס" הוא אומר. "כל מה שאני עושה הוא בשביל הציור. הסטיילינג והאסתטיקה של התוצאה הסופית מכתיבים את מה אני עושה, לא איזה רעיון שאני מפתח. אני קודם כל בוחן את הציור כדי להבין מה הוא צריך. הציור מתחיל כגוף נפרד, והעבודה שלי היא לשרת אותו ולעשות את זה הכי טוב שאני יכול באופן שגם מפתח את העבודה, גם מאתגר את עצמי וגם את התחום, ולא חוזר על עצמו. כל ההתחלות שלי מפורקות. אני מתחיל עם חלקים מפורקים שאני מנסה להרכיב באופן שהוא גם יפה, גם מתאים לתפיסה האסתטית שלי ושל העולם הוויזואלי העכשווי, וגם דוחף את תחום הציור קדימה".
גם אם השפעתו של אוהלן ניכרת בעבודותיו, בייחוד בשימוש בטכניקה של קולאז', אביטל התרחק מתפיסתו האירונית של מורהו הגורסת כי הכישלון הוא אינהרנטי לציור. "נושא הרלוונטיות של הציור לא מעניין אותי וכבר לא רלוונטי בעיניי. אני חושב שהיתרון העיקרי של ציור הוא שהוא מאפשר את השילוב האולטימטיבי בין דימוי לחומר. צבע הוא קודם כל חומר. אני גם אוהב את האקטיביות של אקט הציור את העניין של להשאיר סימן בחלל. לכן, הפיזיות והאקטיביות של תהליך הציור מאוד מודגשות בחומריות של העבודות שלי.
זה לא מובן מאליו בתקופה שהזמן הפך בה למצרך יקר ועבודה איטית למותרות. צריך לתת לציור זמן לקרות, לקום ולעמוד מולו ולמשוך את המכחול ולראות מה עוד הוא דורש. גם הצופה צריך לעצור באמצע היום שלו, לקום מהמחשב, לצאת להפסקת צהריים, לטייל בעיר ולהיכנס לגלריה כדי לחוות את העבודה שלי בגודלה הטבעי. החוויה הזו של החומריות והפיזיות לא עוברת בהתבוננות בצילומים של העבודות שלי על המסך".