מה שהילדים אוהבים 72

גוסטפואט הוא אולי ראפר שמזוהה עם הצד השכלתני יותר של ההיפ הופ, אבל כשהוא מארח אינדי סופרסטאר כמו מיקצ'ו זה ברור שמה שייצא לא יהיה בדיוק היפ הופ. יותר מזה - זה ברור שהתוצאה תהיה עם סאונד ממש מיוחד, כזה שמערבב סגנונות ועולמות ועדיין נשמע לחלוטין לואו פיי לא מתחכם.

לאלבום של צ'יילדיש גאמבינו קוראים "אני רק ראפר", מה שלא מסגיר את העובדה שהוא ראפר עם פלואו נוראי, כזה שבטח אפילו הקראק-הדז של השכונה צוחקים עליו. אבל מה שגאמבינו מחסיר בכישורי יריקה הוא מחזיר לנו בביטים מעולים וטקסטים מחוייכים ומלאי מודעות - כמו, למשל, בקטע שהוא צועק שכל עוד וויזי בכלא, הוא שומר לו את הכסא חם. מצחיק.

אחרי שבשבוע שעבר דיברתי על כמה שדרייק הוא הגאון של הרגע, הגיע הקטע המצוין הזה כבונוס לכל מי שקנה את האלבום "Thank Me Later" דרך אייטיונס. השיר לא מאכזב, אבל אני קצת תוהה איך גם דרייק נפל לפח של להגיד "שחררו את וויזי" בסוף השיר - עם כל הכבוד לליל' ויין, ואתם יודעים שיש לי המון כבוד אליו, האיש בכלא כי הוא הסתובב עם נשק בלי רשיון. הוא לא אסיר פוליטי, הוא לא קורבן של גזענות, וכל תנועת "שחררו את וויזי" היא קצת מטופשת. חבר שלו או לא, מדרייק ציפיתי להבין את זה.

השיר הכי פופי בהיסטוריה של M.I.A הוא אולי לא מדהים כמו החומרים האחרים שלה, אבל ג'יי-זי בהחלט ממתיק אותו ברימיקס הזה, שאליו קפץ בכזו קלילות, שאפשר היה לחשוב שהוא ו-M.I.A היו חברים ביסודי.

ג'ורג' פרינגל שברה לי את הלב השבוע. היא הודיעה, ככה פתאום, שאין לה יותר כסף והיא חייבת לפרוש מעולם המוזיקה ולקחת את עצמה בידיים. את היצירתיות, היא אומרת, היא תצטרך להוציא אל העולם בדרכים אחרות שגוזלות ממנה פחות זמן, כמו למשל בלבחור מה ללבוש: "אני אהיה מלצרית שלבושה מדהים", כתבה בפוסט הפרידה. לי רק נשאר להכניס אותה לפינה של "מה שהמבוגרים אוהבים" ולהגיד שאני באמת עצוב. היא היתה יכולה להיות גיבורה.

האלבום המלא של Thieves Like Us הגיע סוף סוף, בתיאום מושלם עם כל סצנת הצ'יל ווייב. האמת, זה לא בדיוק צ'יל ווייב. אם איכשהו הצלחתי להבין מתישהו מה שונה בין צ'יל ווייב לגלו-פיי (ואני בכלל לא מתחייב על כך שבאמת הבנתי) אז Thieves Like Us הם הרבה יותר גלו-פיי מצ'יל ווייב. זה יותר ברור מהשמש.

יו לה טנגו נתנו לדה לה סול למקסס אותם. על הנייר זה נשמע ממש מוזר, בפועל זה הקטע הכי רגיל ומיושב ששמעתי כל החודש.

הבום! של השבוע מגיע מ-Wavves ומהשיר הכי קוהרנטי שלהם עד היום. להשוות בין השיר הזה לבין השירים הישנים שלהם זה כמו להשוות בין מטבח ברמת השרון למטבח בפלורנטין. אבל הניקיון לא מוריד מהכיף שבלשמוע אותם. כי, כמו שהם אומרים, הם רק בקטע של ליהנות וזה לגמרי עובר.

אף פעם לא הייתי חובב של אוף מונטראל - הכל בהם מעצבן אותי ואני לא ממש יכול להסביר למה. אבל כשהם לקחו לצידם את הלוסט טריז והקליטו מחדש את השיר "The Past Is A Grotesque Animal" שלהם (שבמקור אורך יותר מעשר דקות), פתאום הם לא הרגיזו אותי. אפילו הצלחתי להחמיא להם קצת מתחת לשפם.

עוד שבוע, עוד שיר מהאלבום הקרב של ארקייד פייק דלף לו, ועוד הפעם האכזבה היכתה בנו. זה נחמד, זה לא רע, זה חביב. זהו. לא יותר, לא פחות.

בניגוד לארקייד פייר, הקרוקודילים תמיד פוגעים - גם במוזיקה, גם בטקסטים וגם בשמות השירים, שתמיד גורמים לי להזדהות. פעם שעברה זה היה "אני רוצה להרוג", הפעם זה "לישון לנצח". שני אלו הם ערכים חשובים שמחזיקים אותי בחיים.

הקדושה שעומדת בראש הרביעייה All Saints Day מתאימה עצמה לויויאן גירלס, דאם דאם גירלס, בסט קוסט וכל הלהקות האחרות שדוגלות בשירה נשית וגיטריות פאזיות.

גם האלבום החדש של מועדון המתמטיקה והפיזקה הגיע לרשתות, "I Shouldn't Look As Good As I Do" קוראים לו, והוא מלא באינדי-פופ מהסוג הקלאסי, של פעם. זה מתוק, עגלגל ומעט קיצבי. כאילו, זה כמו בל אנד סבסטיאן, אבל מהיום.

אמנדה פאלמר החליטה לתפוס יוקליילי ולעשות קאבר לשיר הכי טוב של רדיוהד.

האלבום החדש של נינה נסטסיה, "Outlaster", הוא די מחורבן. עם הזמן נסטסיה הפכה לזמרת משעממת וחסרת ייחוד. זה חבל, ממש, כי פעם היא היתה ההבטחה הגדולה של הסינגר / סונגרייטריות הנשיות. השיר הנ"ל הוא השיר היחיד שלא עשה לי בחילה בכל האלבום - שזה לא אומר שהוא טוב אלא שביחס לשאר הוא נשמע כמו הברקת המאה.