הבידוד התרבותי בדרך?

      אפריקה-ישראל החרמות: על החרם התרבותי שהוטל על דרום אפריקה

      בוב דילן החרים, אלטון ג’ון הגיע ורק פול סיימון חשב מחוץ לקופסה. לאור גל הביטולים אצלנו, בדקנו איך התמודדו המוזיקאים עם הדרישה להחרים את דרום אפריקה

      אייל דץ

      את סטיבן ואן זאנדט אתם מכירים בעיקר כסילביו דנטה, יד ימינו האכזרית של טוני סופרנו. אולם הרבה לפני הזיהוי שלו עם המאפיונר בעל פני ההיפופטם, ואן זאנדט הוא קודם כל מוזיקאי שזכה לכינוי ליטל סטיבן והינו חבר מן המניין ב-E Sreet Band של ברוס ספרינגסטין, בה הוא מנגן בגיטרה ובמנדולינה. מה שעוד פחות ידוע הוא שבשנת 1985 החליט ואן זאנדט לצאת לטיול בדרום אפריקה משום ששמע לדבריו "שמדיניות האפרטהייד במדינה מבוססת על המדיניות האמריקאית כלפי האינדיאנים".

      ואן זאנדט הזדעזע בעיקר ממקום בשם "סאן סיטי", הלאס וגאס של דרום אפריקה. מדובר במרכז מלונות והימורים מפואר הממוקם במרחק כ-200 ק"מ מיוהנסבורג שלצורך הקמתו גורשו תושבי המקום האפריקאים. הוא חבר לעיתונאי הבי.בי.סי דאז, דני שווכטר, והשניים החליטו, בהשראת השיר המפורסם מאותה שנה "We Are the World", לקבץ עשרות זמרים ולהקליט שיר מחאה נגד "סאן סיטי". המטרה - להפוך את המקום לסמל של כל מה שרע במשטר האפרטהייד.

      זה הצליח. רינגו סטאר, לו ריד, ברוס ספרינגסטין, בונו, ראן די.אם.סי, ריי צ’רלס, מיילס דיוויס, בוב דילן, הרבי הנקוק, פיטר גבריאל, גיל סקוט-הרון, קית' ריצ’רדס והראמונס הם רק חלק מעשרות האמנים שהשתתפו בשיר ובקליפ ואף הצהירו על התחייבות: "לעולם לא נופיע בסאן סיטי". השיר גייס למעלה ממיליון דולר שנתרמו למאבק נגד האפרטהייד ובעיקר הפך לשיאו של החרם התרבותי נגד המשטר הגזעני בדרום אפריקה.

      טוב לדעת (מקודם)

      זמן לפינוק עצמי: מה נוכל לקנות לעצמנו לחגים השנה?

      בשיתוף שמרת הזורע
      לכתבה המלאה
      והנה הוא בגלגול האייטיזי שלו כאקטיביסט זועם. ואן זאנדט ואישתו מורין (צילום: אימג’בנק GettyImages)

      לעומת ואן זאנדט וחבריו היתה גם קבוצה של אמנים שעל אפם וחמתם של מתנגדי האפרטהייד הגיעה להופיע ב"סאן סיטי". בין השמות הבולטים באותה קבוצה ניתן למצוא בין היתר את אלטון ג'ון, רוד סטיוארט, תומאס אנדרס ( ממודרן טוקינג), פול אנקה וחוליו איגלסייס. נשמע לכם מוכר? צדקתם - בדיוק אותה קבוצה שהסכימה להופיע בישראל בשנה האחרונה, למרות לחצם של ארגונים פרו פלסטינים כאלה ואחרים.

      "הם אמרו 'אנחנו עושים את זה בשביל המעריצים, אנחנו לא פוליטיים' אבל האמת היא שפשוט לא היה להם אכפת", סיפר בזמנו פיטר פלדמן, עיתונאי דרום אפריקאי שראיין את מרבית האמנים שהגיעו להופיע במדינה. "שילמו להם סכומי עתק, מיליוני דולרים, להופעה".

      "כשסול קרזנר, הבעלים של 'סאן סיטי', הביא את כל השמות הגדולים האלו להופיע אצלו, היה טירוף בדרום אפריקה. אנשים היו כל כך רעבים למגע עם העולם החיצון", הסבירה דיאנה דה בייר, מבקרת תרבות דרום אפריקאית.

      לאחר התמוטטות שלטון האפרטהייד ב-1990 חזרה דרום אפריקה להיות מקום לגיטימי להופעות בינלאומיות, אולם גם שנים אחר כך עדיין סירבו אמנים רבים להופיע ב"סאן סיטי". ואילו קרזנר, היזם הדרום אפריקאי שבנה כאמור את "סאן סיטי", עבר לארצות הברית ב-1997 והפלא ופלא - כאילו ביקש לאשר את התיאוריה של ואן זאנדט - הקים קזינו חדש, הפעם בשטח השמורה האינדיאנית מוהיגן.

      לפי סיבוב השעון: תומאס אנדרס, רוד סטיוארט, פול אנקה,חוליו איגלסייס. ואלטון ג'ון במרכז. פעם בדרום אפריקה של האפרטהייד, היום בישראל

      אלא שהיתה גם דרך שלישית. לעומת זו של ואן זאנדט וחבריו, מצד אחד, והאנשים שיחממו לכם את הקיץ, מצד שני, היה גם אחד, פול סיימון שמו, שבשנת 1986 הדהים את העולם כשיצא לדרום אפריקה במטרה לחבור למוזיקאים מקומיים, שחורים ולבנים, ולהוציא אלבום. מתנגדי האפרטהייד זעמו, אבל סיימון התעלם, נכנס לאולפן ההקלטות ויצא משם עם "גרייסלנד", האלבום הראשון במה שלימים ייקרא ז'אנר מוזיקת העולם ומה שנחשב לאחד האלבומים החשובים של שנות השמונים.

      סיימון חשף באמצעות האלבום את הקהל האמריקאי לאמנים אפריקאים שלימים יהפכו לשמות גדולים בפני עצמם. באלבום השתתפו בין היתר זמרת המחאה מרים מקבה, ההרכב, ליידיסמיתס בלאק ממבזו ויוסו נ'דור, ששנים מאוחר יותר יהפוך בזכות שיתוף הפעולה שלו עם ננה צ'רי ב-"Seven Seconds", לאחראי לאחד השירים היותר טחונים ברדיו הישראלי. ועוד אנקדוטה נחמדה: ב-"I Know What I Know", השיר השלישי באלבום של סיימון מתארח הרכב בשם The Gaza Sisters.

      שם את דרום אפריקה על המפה, אבל בקטע טוב. עטיפת האלבום "גרייסלנד" (סריקה)

      למרות כל זאת, סיימון סירב להכיר ב"גרייסלנד" כאלבום פוליטי. "אני לא טוב בלכתוב פוליטיקה", הוא אמר בראיון בשנת 1986. "אני כותב על מערכות יחסים ועל בחינה עצמית, לא על פוליטיקה". מבקרי המוזיקה לא ממש קנו את הניסיון של סיימון להגדיר את עצמו כא-פוליטי. הרי בסופו של דבר הוא עצמו ביטל באותה תקופה שתי הופעות מתוכננות שלו ב"סאן סיטי" הידועה לשמצה והצהיר כי "לעולם לא אשבור במודע את החרם התרבותי על דרום אפריקה".

      אלא שלמרות הצהרותיו, סיימון כן שבר - לא את החרם התרבותי על משטר האפרטהייד אלא את הקונבנציות של אותם פעילים למען זכויות אדם שהיו בטוחים שהם מחזיקים בנוסחה כיצד להוביל לשינוי בדרום אפריקה. סיימון בחר להמציא בעצמו את הכללים ולא לקבל הכתבות כאלו או אחרות מימין או משמאל. "דיקטטורות מימין, מהפכנים משמאל, כולם בסופו של דבר דופקים את האמנים", הוא אמר בראיון באותה תקופה. "מה נותן להם את הזכות ללבוש את הגלימה של המוסריות? המוסר שלהם בא מתוך קנה של רובה. תנסה לבקר את הממשלות שלהם, לכתוב עליהם שיר או ספר והם יגמרו עליך. הם קובעים מה מוסרי, הם קובעים את הכללים".

      טרם התפרסמו תגובות

      הוסף תגובה חדשה

      בשליחת תגובה אני מסכים/ה
        לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

        התרעות פיקוד העורף

          walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully